למשך כשעה בבוקר יום שישי, החדר בקומה העליונה של בית סוקולוב בתל-אביב היה לסוג של אימפריה תרבותית. לכמה רגעים מפתיעים נעלם המזרח התיכון המיוזע והצעקני ואת מקומו תפסה רפובליקה ספרותית קטנה, דוברת אנגלית במבטא בריטי.
כל זה בשל בואו של אורח הכבוד, איש צנוע-ממדים, חיוור, ומהוסס משהו - איאן מקיואן, הסופר הבריטי הנודע, חתן פרס הבוקר ומהסופרים הקאנוניים של תקופתנו אם לא המוביל שבהם.
מקיואן, שספריו "אמסטרדם", "אהבה עיקשת", "כפרה", "שבת", "חוף צ'יזל" ואחרים, הם רבי-מכר עולמיים (בארץ יצאו בהוצאת עם עובד), גם קיבל היום את פרס ירושלים מידי ראש עירית ירושלים (במעמד הנשיא, שרת התרבות, ומכובדים אחרים) ובכך יצטרף לרשימה מרשימה של סופרים שזכו בפרס לפניו. חלקם אגב, קיבלו אחר כך את פרס נובל לספרות.
כשמקיואן הודיע בינואר שהוא רואה כבוד גדול בקבלת פרס ירושלים וישמח לבוא לכאן, הוא הותקף כמובן ע"י התקשורת וע"י יוצרים מובילים בארצו, מה שלא שינה את דעתו. להפך: "אני לא מאמץ כל פינה במדיניות הפנים או החוץ של ישראל. אבל גם האזרחים שלה לא (מאמצים). בדיוק בגלל זה ישראל היא מקום בעל ערך כדמוקרטיה של דעות", הוא עונה לכתבת ה"גארדיין", שהייתה כמעט היחידה שהתעקשה לשאול שאלות פוליטיות. שאר הכתבים שנכחו במסיבת העיתונאים הפגינו ידע מרשים בספריו, וגם התעניינות גדולה בנושאים ספרותיים, עד שאפשר היה להגדיר את מסיבת העיתונאים כסוג של טרקלין ספרותי.
האירוע הזה מעלה בזיכרון את מסיבת העיתונאים במשכנות שאננים בירושלים בשנה שעברה (פסטיבל הסופרים הבינלאומי), עת הסתערו מצלמות ועיתונאים על פול אוסטר, ראסל בנקס, ג'ונתן ספרן-פויר ורעייתו הסופרת ניקול קראוס, כשגם לפני מסיבת העיתונאים וגם במהלכה השאלות היחידות שנשאלו היו פוליטיות. ספרות? הס מלהזכיר.
נסיך האנדרסטייטמנט
אולי זה ההבדל בין האמריקאים המוחצנים לבריטי השקט נסיך האנדרסטייטמנט, ואולי זו ההתנהלות המורגלת בזרקורים של אוסטר וספרן-פויר סלבריטאי הספרות העולמיים, אל מול האינטלקטואל שדיבורו כמעט לוחש ואין סימן קריאה אחד בדבריו. אבל אין ספק שדרך ההתנהגות של הסופרים השתקפה בזו של התקשורת, וביום שישי זה בלט במיוחד כשלשעה קלה כתבי הספרות התעסקו בספרות. הם שאלו שאלות ובעיקר הקשיבו בעניין רב לסופר נערץ שדיבר על כתיבה ספרותית אל מול זו העיתונאית, שסיפר שהוא מעריץ ותיק של כתיבתו של דויד גרוסמן, שגילה שהוא מרגיש כמו גב' תאצ'ר כי הוא מתכוון להמשיך עוד ועוד (בכתיבה), שפתח צוהר לרגעים קשים בחייו של סופר, בהם הוא מרגיש שהספר הטוב שלו כבר מאחוריו, ואז שיתף במחשבה שכשהוא עצמו יגיע לרגע כזה הוא יכתוב נובלות, וכשלא יוכל לכתוב יותר נובלות הוא יכתוב סיפורים קצרים.
ואז סיפר מקיואן שזה עתה סיים לקרוא נובלה ישנה משנת 1949. רק עכשיו היא תורגמה לאנגלית ובכל זאת השאירה בו רושם עמוק - "חרבת חיזעה" של ס. יזהר. היא מייצגת בעיניו את מה שהוא מעריץ בתרבות הישראלית - העובדה שסיפור כזה שעוסק בהחרבת כפר ערבי, היה חומר לימוד בבתי הספר במשך שנים רבות. בעיניו זה יוצא מן הכלל: "לא הרבה מדינות היו מכניסות משהו כל-כך מטריד ובעייתי לתוך תוכנית הלימודים שלהן".
בהמשך הסביר מקיואן מדוע הוא מתנגד לחרם תרבותי על ישראל, למרות שהוא מסכים עם חלק נכבד מהביקורת נגד הממשלה: "אני מודע לכך שלחלק גדול מהקהילה הספרותית הישראלית יש דעות על המצב ואני חושב שהרבה יותר יעיל לבוא לכאן ולדבר מאשר להחרים".
המפגש הסתיים וקהל העיתונאים הקטן מיהר אליו לקבלת חתימה על ספרים שנשלפו מתוך התיקים. מקיואן עזב. הוא עלה לירושלים. שם הצטרף לדויד גרוסמן למחאה השבועית בשכונת שייח ג'ארח.