בבוקר אחד במילאנלו, מתחם האימונים של מילאן הנמצא בהרים שמעל אגם קומו, נתקלתי באדם גבה-קומה עם שיער מאפיר, שלבש מעיל גשם כחול ועישן סיגריה. לאיש הזה קוראים ז'אן פייר מרסמאן, והוא אחראי על הצוות הרפואי הטוב ביותר בעולם הכדורגל. הבלגי הזה מנהל את ה"מילאן לאב", וייתכן כי הוא גילה את התרופה שמבטיחה נעורי נצח: שנה לפני שדיברנו, ב-2007, מילאן זכתה בצ'מפיונס ליג כשרוב שחקני הקבוצה היו בני 31 וצפונה מכך. באותו בוקר במילאנלו, כששאלתי את מרסמאן מהו הגיל המקסימלי שבו יכול כדורגלן לשחק ברמות הגבוהות, הוא ענה: "סביב 40. פעם זה היה 33, מקסימום 34".
הציפייה הטבעית היא שקריירות של שחקני כדורגל יתארכו ככל שהשנים חולפות. הרי רפואת הספורט התקדמה קצת מאז הימים בהם ה"פיזיותרפיסט" היה משפשף את "ספוג הפלא" שלו על רגלי השחקנים. יותר מכך - כדורגלנים מודרניים שומרים על עצמם יותר טוב ומנהלים אורח חיים ספורטיבי יותר. ואם הגיל המקסימלי לקריירה של כדורגלן אכן נמצאת בעלייה, אפשר להבין למה ראיין גיגס בן ה-37 האריך לאחרונה את החוזה שלו במנצ'סטר יונייטד בשנה נוספת.
ובכל זאת, איסוף ראיות ממועדוני-העל של אירופה מצליח להפריך את התיאוריה של מרסמאן: השנים עדיין מצליחות לנוון את הכדורגלנים (חוץ מגיגס). בשבועות האחרונים ביקרתי אצל כמה מהסטטיסטיקאים של מועדוני הכדורגל המובילים באירופה ושל קבוצות הבייסבול הטובות ביותר בארצות הברית. האנשים האלו בדרך כלל אובססיביים לעניין של גילאי השחקנים - הם רוצים לדעת מתי בדיוק מתחילה הדעיכה. חוץ מזה, ביצעתי מחקר קטן משלי על כדורגלנים מהרמות הגבוהות, ויצאתי עם מסקנה ברורה: ראיין גיגס יש רק אחד. מקסימום שניים.
מילאן והזקנים שלה זוכים בצ'מפיונס ב-2007 (צילום: רויטרס)
***
אתחיל קודם עם המחקר שלי. בדקתי את הגילאים של שחקני הכדורגל המובילים בעולם כרגע - ולצורך כך רשמתי מי הם שחקני הרוטציה הקבועים על שבעת המועדונים הטובים באירופה: צ'לסי, מנצ'סטר יונייטד, ארסנל, ברצלונה, ריאל מדריד, באיירן מינכן ואינטר. לקחתי מכל קבוצה בין 13 ל-15 שחקנים שהופיעו בהכי הרבה משחקי ליגה העונה. בסך הכל הגעתי ל-100 שחקנים, המרכיבים את אליטת הכדורגלנים הנוכחית.
לאחר מכן, ביצעתי מיפוי לגילאים שלהם: שבעה הם בני 34 ויותר (ושלושה מהם שוערים); אחד בן 33; שמונה בני 32; לא פחות מ-60 שחקנים בגילאים 24-31; בגיל 23 יש 11 שחקנים; חמישה בני 22; ארבעה 21; שניים 20; ועוד שני שחקנים בני 19 ומטה. עיון מעמיק ברשימה מגלה כמה דברים: קודם כל, קיימת תקופת חניכה ארוכה לפני שנכנסים ל"אליטה". למרות שרוב הכדורגלנים עורכים בכורה מקצוענית בסביבות גיל 18, מעט מאוד הופכים לשחקני רוטציה קבועים לפני גיל 23, כשרק 13% מהשחקנים שבדקתי צעירים יותר מהגיל הזה. לשחקני הגנה לוקח אפילו יותר זמן לפרוץ למרכז הבמה: ברשימה יש רק שלושה מגינים או בלמים מתחת לגיל 24 - רפאל דה סילבה (יונייטד), הולגר באדצ'טובר (באיירן) ומרסלו (ריאל). שוערים מתחת לגיל 24 אין בכלל.
עניין נוסף שהבנתי מהבדיקה הוא ששחקנים מתחת לגיל 22, המחממים את הספסלים של הקבוצות הגדולות, לא צריכים להיות חסרי סבלנות. להיפך: הקריירות שלהם נמצאות על המסלול הנכון. קחו למשל את גאל קקוטה בן ה-20 של צ'לסי, שהושאל לאחרונה לפולהאם: זאת ממש לא בושה עבורו. בצ'לסי הילדים כמעט אף פעם לא מגיעים להרכב הראשון. המגן בן ה-19 ג'פרי ברומה, שלאחרונה הושאל ללסטר סיטי, צריך להיות אפילו פחות מודאג מקקוטה. אחרי הכל, אין אף שחקן הגנה בגילו ברמות הגבוהות שמקבל דקות משחק באופן קבוע. ברומה יכול לצפות לארבע שנות חניכה במועדונים קטנים יותר (המקבילה הכדורגלנית ללימודים באוניברסיטה) לפני שיקבל צ'אנס רציני בהרכב של צ'לסי.
מתי שחקני כדורגל מגיעים לפיק שלהם? שחקני התקפה בסביבות גיל 23, ושחקני הגנה בגיל 25. השיא נמשך בדרך כלל עד גיל 31, כשיותר מ-70% משחקני השדה המובילים בעולם נמצאים בטווח הגילאים האלו. סטיית-התקן, למעלה או למטה, היא מינימאלית לחלוטין. אפילו אינטר, המועדון הזקן ביותר מבין כל הקבוצות בכל הליגות האירופיות, רושם גיל ממוצע של 29.7 בלבד לכלל שחקני הסגל.
הכדורגל לא שונה בעניין הזה מיתר משחקי הכדור, שברובם נרשם פיק בין הגילאים 26-29. הגיל הממוצע העונה לשחקן בליגת ה-NBA הוא 26.77. הקבוצה הצעירה ביותר ב-MLB בעונה החולפת של ליגת הבייסבול היתה קליבלנד אינדיאנס (גיל ממוצע של 25.9), והקבוצה הכי מבוגרת היתה פילדלפיה פיליז (28.7). הגיל הממוצע של עשרת שחקני הטניס הטובים בעולם הוא 26.2, ואפילו בהוקי קרח מגיעים השחקנים לשיא שלהם בגיל 27.
מרסלו. לשחקני הגנה לוקח יותר זמן לפרוץ (צילום: רויטרס)
***
לא משנה מה יגידו רופאים כמו מרסמאן, האמת היא שספורטאים מתחילים בתהליך דעיכה איטי עוד לפני גיל 30. הגמישות היא זאת שנעלמת ראשונה, ולכן מתעמלים הם בדרך כלל האתלטים הצעירים ביותר בתחרויות האולימפיות. לאחר מכן, בשנות ה-20 המאוחרות, סבולת הלב-ריאה מתחילה להידרדר. בן הארלי, מומחה להזדקנות מאוניברסיטת מרילנד, הסביר לי שבסביבות הגיל הזה מתחילה להירשם דעיכה גם במהירות התגובה של השרירים: פתאום לוקח לאדם מעט יותר זמן לייצר את הכוח המקסימלי שלו. בכדורגל, זה יכול לגרום לשחקן בן 30 לקפוץ לנגיחה לאט יותר ולהגיע לגובה נמוך יותר מאשר שחקן בן 25. העצה הרפואית הכי טובה (והבלתי ניתנת ליישום) שאפשר לתת לספורטאים היא קצת עצובה: תישארו צעירים.
"ספורטאים", אמר לי ג'נרל מנג'ר של מועדון MLB בכיר, "הם כמו קרחונים. כל השחקנים נמסים בשלב מסוים. מה שמועדונים צריכים להבין הוא כמה מהר הם נמסים, ולהיפטר מהם רגע לפני שנשארות מהם רק שלוליות". מנהל טכני מוביל בכדורגל האירופי סיפר לי לאחרונה על נוהל חידוש החוזים של שחקנים ותיקים במועדון שלו. קודם כל, הוא בודק את הסטטיסטיקה של השחקן: האם הוא מופיע בפחות משחקים? מבצע פחות ספרינטים ופחות תאקלים לעומת העונות הקודמות? האם יש אצלו מגמת דעיכה ברורה? אם כן, אז ממש לא משנה עד כמה גבוהות היכולות של אותו שחקן בגיל 29 - הוא בכל מקרה לא ירצה אותו אצלו כשהוא יגיע לגיל 31 או 32. הוא לא רוצה אצלו קרחונים שמתחילים להפוך לשלוליות.
אחד המומחים הגדולים בכדורגל לשליחה מוקדמת הביתה של שחקנים ותיקים, הוא מאמן ארסנל, ארסן ונגר. הרגע שבו הצרפתי מוכר את אחד הכוכבים שלו, משול לרגע שבו חולה נכנס לקליניקה של הרופא ל"שיחה פרטית". זה הרגע שבו אתה יודע שהכל נגמר. ונגר שלח הביתה את תיירי הנרי, פטריק ויירה ועמנואל פטי כשהיו בגיל 29, וגם את מארק אוברמארס בגיל 27. כולם נמכרו בכסף גדול יחסית, ואף אחד מהם לא הצליח לשחזר את היכולות שלו בקבוצה החדשה. בילי בין, הג'נרל מנג'ר של אוקלנד אתלטיקס מה-MLB, ממציא שיטת ה"מאניבול" המפורסמת ואחד מאנשי המקצוע הכי מוערכים בספורט העולמי, טוען שארסן ונגר הוא איש המקצוע האהוב ביותר עליו. "אין דבר חונק יותר עבור מועדון ספורט מאשר שחקנים מבוגרים שחתומים על חוזים ארוכים", אומר בין. "ברגע שהם מתחילים לדעוך, אי אפשר להיפטר מהם. בנוסף, ככל שהם מזדקנים, הסיכוי שלהם להיפצע עולה בעשרות אחוזים".
אפשר להבין את הטענה של בין אם חוזרים לרגע לרשימת 100 שחקני האליטה של הכדורגל העולמי. כל שמונת השחקנים בני ה-32, ובעיקר דיידיה דרוגבה, פרנק למפארד וריו פרדיננד, רושמים העונה דעיכה בולטת ביכולות שלהם.
דרוגבה. מתכוונן למשחקים הגדולים (צילום: רויטרס)
***
כך או כך, יש משהו בתיאוריה של ד"ר מרסמאן. שחקנים מבוגרים יכולים להפיק יכולת מבריקה. למרבה הצער - הם מסוגלים לעשות את זה רק לעיתים מזדמנות. מייק פורד, מנהל הביצועים של צ'לסי, משתמש בדוגמה של מיכאל באלאק. כשחקן בן 30 ומשהו, הגרמני לא הצליח להגיע לאותה יכולת בכל משחק. במקום זה, הוא כיוון את עצמו להגיע לפיק במשחקים גדולים. גם דרוגבה מתנהל כיום לפי אותה מתכונת.
מבחינת מילאן זה היה נהדר לתת לזקנים שלה להגיע לשיא שלהם רק לעיתים מזדמנות. המדיניות של המועדון בעשור האחרון כיוונה למקום אחד: זכייה בליגת האלופות, כשהליגה האיטלקית נזנחה בצד. מילאן אכן הצליחה לזכות ב-2007 בצ'מפיונס עם סגל זקן, אבל את הסקודטו של הסרייה A היא לא הניפה מאז 2004. אתם בוודאי חושבים שהמומחים ב"מילאן לאב" היו יכולים לחשוב על שיטה קצת יותר טובה והישגית מזאת. אחרי הכל, אלו אותם חבר'ה שגרמו לפאולו מאלדיני לשחק עד גיל 40. אבל למרות שרפואת הכדורגל השתפרה לאין פלאים במהלך השנים, כך גם עלתה במקביל הדרישה הפיזית משחקני הכדורגל. המרחק הממוצע שרצים שחקנים כיום הוא 10-11 ק"מ למשחק, בהשוואה ל-4 ק"מ בלבד שנגמעו בשנות ה-70'.
יש דפוס אחד שחוזר על עצמו כשמנסים למצוא את הנוסחה לקריירה ארוכה במיוחד אצל "שחקני האליטה" של הכדורגל. רוב השחקנים מאריכי הימים נטו לבלות את חודשי הקיץ שלהם במנוחות וחופשות, ונמנעו מהשתתפות בטורנירים בינלאומיים כמו המונדיאל או היורו. ראיין גיגס מעולם לא שיחק עם נבחרת ווילס בטורניר גדול; הטורניר הגדול היחיד של איבן קורדובה, בלם אינטר, היה עם קולומביה בגביע העולמי של 1998; דניאל ואן בויטן מבאיירן לא הופיע עם בלגיה במונדיאלים מאז 2002; פול סקולס פרש מנבחרת אנגליה כבר בשנת 2004 כדי להתרכז בקריירה שלו ביונייטד.
אבל איך עוד אפשר להסביר תופעות כמו גיגס או חבייאר זאנטי מאינטר, שעדיין מתרוצצים על המגרשים כמו מוכי-ירח למרות שהם כבר בני 37? כנראה שההסבר הטוב ביותר שהוא ששני החבר'ה האלו הם פשוט פריקים. זן נדיר. חודש לפני שפרשה מטניס זוגות, בגיל 50, שאלתי את מרטינה נברטילובה מה הסוד שלה. היא זרקה משהו על אכילת פירות, ואז הודתה: "אני מבוגרת יותר מרוב האימהות של שחקניות הטופ-10 של הסבב, ואני עדיין יכולה להגיש סרב בעוצמה של 170 ק"מ לשעה. אין לי מושג איך זה קורה".