לפני חצי שנה בדיוק כתבתי כאן טקסט שסקר את העבודה שלי כמנהל הספורטיבי תחת ג'ון מקנרו. למי ששכח, מקנרו הוא הבוס שלי באקדמיה ב"רנדל איילנד" שבניו יורק. אבל למען האמת, רק עכשיו - אחרי תשעה חודשים של עבודה יומיומית עם "ג'וני מאק" - אני מתחיל להיכנס לראש שלו ולהבין איזה בנאדם אובססיבי הוא מקנרו.
אז ככה, העבודה איתו נעה בין שני מישורים: היא מרתקת ומאלפת מאחר שמדובר במוח טניס חריף מאוד; מצד שני, היא מורטת עצבים ומלחיצה, כי הוא כמעט תמיד לא מרוצה. בתחילת הדרך, מקנרו לא ידע למה לצפות, מאחר שאין לו שום ניסיון בניהול יומיומי של אקדמיה. בדמיונו הוא ראה עשרות מקנרואים קטנים מתרוצצים וחובטים חבטות באמנות תוך כדי שהם מקללים וזורקים מחבטים, כשהוא מרצה להם איך לחבוט חבטת דרופ-שוט עדינה. אלא שבמציאות, מה שקיבלנו זה 650 ילדים שמתוכם 80% הם מתחילים לחלוטין, ואולי 5% הם שחקנים איכותיים שאפשר לבנות סביבם אקדמיה רצינית. בתחילת העונה מקנרו קיבל חום כשראה את הילדים עם שתי הרגליים השמאליות משכונות היוקרה של מנהטן ופרברי ניו יורק, ברובם יהודים אגב. "בא לי ללכת ולשתות בקבוק טקילה בשלוק אחד", הוא אמר לי בשבוע שעבר כשצפינו באימון של אחת מהקבוצות החלשות באקדמיה. "לך תנגן כמה שירים בגיטרה במשרד, ותרד חזרה לאימון של הקבוצות האיכותיות", אני מרגיע אותו, "אין לך מה לחפש פה. תן לי עוד שנה-שנתיים להביא אותם לרמה כזאת שיהיה לך בכלל מה לדבר איתם".
ההסכם בינינו הוא שמקנרו יתרכז בילדים המצטיינים והיותר מבוגרים, אלו שכבר מתחרים בטורנירים ומדורגים גבוה - ויש לנו גרעין של 30-40 כאלה. את אלו שמגיעים בלי ידע בסיסי אנחנו מעבירים מעין טירונות טניס, שבסופה הם יתחילו להיראות כמו שחקנים. מדובר בתהליך סיזיפי ומשעמם, אך הכרחי, של לימוד רזי המשחק על-ידי תרגילים תוך דגש על עבודת רגליים וטכניקה. בתהליך הזה אין למקנרו שום עניין.
***
אלא שגם הילדים "המצטיינים" לכאורה לא ממש עומדים בסטנדרטים של מקנרו. "הם לא זזים", הוא אומר לי ומצביע על שחקן זה או אחר, "אולי 2 מתוך 20 ילדים עובדים בכל הכוח, כל השאר על 70 אחוזי מאמץ", הוא אומר ומנענע את ראשו בייאוש. מקנרו צודק: הילדים ברובם עצלנים וחסרי משמעת עצמית. מקנרו היה משוכנע שהטייטל "אקדמיית הטניס של ג'ון מקנרו" יביא לנהירה של כישרונות צעירים בהמוניהם, אבל במציאות, מי שכן הגיע אלו ילדי השמנת של העשירון העליון, אלו שלהורים שלהם קוסם שהילדים ישחקו אצל מקנרו. כמנהל של האקדמיה אני נמצא במצב קצת אבסורדי, שבו בעלי האקדמיה מאוד מרוצים כי המקום מפוצץ בילדים, ומצד שני מקנרו בדיכאון כי אין לו סבלנות לאמן ילדים ממוצעים.
מקנרו מגיע מדי יום לאקדמיה ומסתובב בין המגרשים. בערך 3-4 פעמים בשבוע הוא מגיע עם מחבט ואומר לי, "היום אני על תקן שחקן, מה עושים?". זו דרך האימון האהובה עליו. אני שם אותו על המגרש הראשון במועדון, לעיני ההורים המאושרים, וכך הוא מתאמן עם הילדים - כשכל אחד מהם (המצטיינים בלבד כמובן) זוכים ל-20-30 דקות עם מקנרו על המגרש.
מקנרו, יש לציין, מתאמן באינטנסיביות של מקצוען, נמצא בכושר עילאי עבור אדם בן 52, עושה פילאטיס, מרים משקולות ועדיין תחרותי ברמות של מייקל ג'ורדן, על גבול האובססיה. הוא לעולם, אבל לעולם, לא ייתן לתלמיד לנצח אותו, וכשזה קורה הוא על סף התפוצצות.
גם אני טיפוס קצת אובססיבי ושמתי לעצמי מטרה להעלות חיוך על הפנים של מקנרו, כי אני לא אוהב לראות אותו עצבני. במטרה לרצות את הבוס, עבדתי שעות נוספות בחודשים האחרונים כדי לגייס אלינו לאקדמיה כמה שיותר שחקנים איכותיים מהאזור, כאלה בגילאים היותר מבוגרים, שחקנים שיכולים לתת למקנרו פייט טוב באימונים, ואפילו כאלה שמתחרים בסבב העולמי. גיבשנו קבוצה אקלקטית של שחקנים ושחקניות שמגיעים אלינו בקביעות לאקדמיה ומתאמנים ביחד. התחלתי לערוך אימונים מיוחדים בהזמנה בלבד עם שחקנים איכותיים, והבאתי את ג'ון כדובדבן.
מקנרו. אני חייב להעלות לו חיוך על הפנים.... (צילום: רויטרס)
השחקן הבולט באזור ניו יורק הוא בחור יהודי בן 14 בשם נואה רובין שמגיע מדי שבוע להתאמן אצלנו. רובין נחשב לשחקן הטוב בגילו בארה"ב ובין הטובים בעולם. בנוסף יש לנו את מקצוען הבית שלנו, אדם אל מיחדאווי בן ה-21, אותו אני מאמן מאז גיל 10. אדם מדורג 370 בעולם ומגיע בקביעות לאקדמיה כשהוא בין טורנירים. הנוכחות שלו באימונים נותנת השראה לצעירים ונותנת להם הזדמנות לחזות מקרוב ולהתאמן עם טניסאי מקצוען, אבל לא פחות חשוב - אדם מהווה יריב אימונים ראוי למקנרו.
יש בכלל תיאוריית קונספירציה שטוענת כי מקנרו פתח את האקדמיה כדי שיהיה לו מאגר של יריבי אימון שישמרו אותו בכושר לקראת הטורנירים שלו בסבב הוותיקים.
***
מלבד הגיוס של שחקנים מקומיים, מתחיל להיווצר קאדר לא מבוטל של שחקנים ושחקניות שמגיעים מכל רחבי ארה"ב, ואפילו מאירופה, רובם לאימונים קצרים של סופי שבוע. המטרה הכללית היא שהילדים הללו יעתיקו את מגוריהם לניו יורק ויגיעו לאקדמיה מדי יום. יש שתי ילדות בנות 13 שהגיעו אלינו בתחילת העונה ומשכו את תשומת ליבנו, ואני ממליץ לכם לזכור את השמות הבאים: אנישה ג'ורדן ואינגריד ניל.
הקבוצות האיכותיות שהקמנו צברו תאוצה בשבועות האחרונים. חבר הביא חבר, והנוכחות של ג'ון באימונים גם לא הזיקה. זה הקרין על כל האקדמיה ובלי להרגיש, היו ימים שהאווירה במועדון היתה מחשמלת, ההורים התמוגגו בצדי המגרש, חברי המועדון עצרו לצפות ואפילו נשמעו מחיאות כפיים אחרי נקודות יפות. הקללות והצעקות של ג'ון מקנרו הדהדו במועדון והילדים שהתאמנו במגרשים הסמוכים התהלכו על קצות האצבעות. פשוט תענוג. הילדים הלכו הביתה עם אושר בעיניים אחרי שקיבלו טיפים אישיים ממקנרו וההורים באו אליי ובירכו אותי על האימון. "נו, מה אתה אומר ג'ון, אימון מצוין, לא"?, אני שואל אותו אחרי האימון מחכה לאיזושהי מחמאה מהמאסטרו.
מקנרו גוחן אליי כדי שאף אחד לא ישמע חס וחלילה ולוחש לי באוזן: "קצת יותר טוב". נו טוב, טכנית זו מחמאה.
***
אבל בסופו של יום, מקנרו הוא עדיין בראש ובראשונה שחקן טניס. הוא עדיין מתחרה במהלך השנה בכ-20-25 טורנירי טניס במסגרות שונות של סבב הוותיקים של ה-ATP, הסבב האלטרנטיבי של ג'ים קורייר, ומקיים סתם הופעות ראווה של לילה אחד בסבב הוותיקים - כל אלו הם סם החיים האמיתי בשבילו. הוא לוקח את המשחקים והאימונים ברצינות תהומית, מתאמן כאילו מדובר בווימבלדון ומתכונן לטורנירים עם אימוני כושר, מסאז'ים ומשחקי אימון עם יריבי אימון צעירים ממנו ב-30 שנה ויותר.
ביום שני הקרוב יש לו משחק במדיסון סקוור גארדן, שבבחינתו הוא לא פחות ממלחמת עולם נגד יריבו המר איבן לנדל. מקנרו מדבר על המשחק כבר חודשים ומתכונן אליו כאילו מדובר בגמר אליפות צרפת. בין השניים יש יריבות מרה עוד מתקופת הנוער. השבוע למדתי ממקנרו עובדה שלא ידעתי עליו - הוא זכה באליפות צרפת הפתוחה לנוער כשהוא גובר בחצי הגמר על לנדל. "לא הרבה יודעים", הוא סיפר לי השבוע, "אבל למעשה גדלתי על מגרשי חימר בקווינס ועד גיל 18 זה היה המשטח האהוב עליי".
לנדל (במרכז) עם אגאסי ופדרר. האם הוא מוכן לג'וני מאק? (צילום: רויטרס)
לעובדה שמקנרו חם על המשחק הזה יש עוד סיבה: לפני כמה חודשים הוא שיחק נגד לנדל בפאריז - במצב של 1-0 במערכות למקנרו ו-3-1 במערכה השנייה לטובת מקנרו, לנדל החליט לפרוש באמתלה של פציעה. "הפחדן הזה לא היה מספיק גבר להשלים את המשחק כמו מקצוען, הוא פרש כדי לא לתת לי את התענוג של לנצח אותו במשחק מלא", אמר לי מקנרו כשחזר מפאריז. "אני כבר לא יכול לחכות כדי לבעוט לו בתחת בגארדן", הוסיף. מקנרו לא רוצה לנצח את לנדל בשבוע הבא. הוא רוצה להשפיל אותו.