חדרי המיון חזרו בימים האחרונים לכותרות. העומס חריג ובלתי נסבל, האחיות שובתות, הרופאים דורשים תוספת שכר והחולים נאנחים במסדרון. מן הבחינה הזאת נדמה ששום דבר לא השתנה במרוצת השנים בבתי החולים בארץ. מה שהשתנה לבלי הכר הוא דווקא התנהגותו של הישראלי הממוצע בחדר המיון - או בשם המקובל בשנים האחרונות: המחלקה לרפואה דחופה.
אם פעם המטופל הישראלי חיכה בצייתנות בתור, הנהן בהכנעה על כל אבחנה רפואית ומילא אחר הוראות הרופאים, היום הוא כבר לא פסיבי. הוא בא לחדר המיון מוכן, ויש לו תנאים. הוא כבר חרש בבית את האינטרנט והגיע לאבחנה רפואית מדאיגה עד חשוכת מרפא. יש לו צ'ק ליסט של בדיקות שהוא מתכנן לדרוש בתוקף מהרופאים, ושלא יבלבלו אותו עם העובדות. יש לו מספר הטלפון של האח של גיסתו, כירורג בבית חולים בצפון, כי הוא לא זז בלי סקנד אופיניין, ויש לו גם מנטרה: כל החיים אני משלם לקופת חולים, פעם אחת אני צריך טיפול דחוף, ואני רוצה אותו עכשיו. הרגע. מיד. לפני ההוא עם התקף הלב, לפני ההיא עם הדימום. וכן, הישראלי הממוצע קודם יסיים לראות את "האח הגדול", ורק אחר-כך יתפנה עם כאביו למיון. למה? מפלצת הרייטינג, מתברר, מנצחת גם את הבריאות.
חדר מיון הוא מקום שבו באות לידי ביטוי תכונות האופי הישראליות, לטוב ולרע. זה סיר לחץ שפועל 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ומנקז אליו חרדות, כאבים, עצבים, ולעתים גם חיים שתלויים על בלימה. מה זה מוציא מאיתנו? איך נראים הישראלים כשהם מגיעים לחדרי מיון?
לפרנסין לאוטמן, מנהלת הסיעוד של המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים סורוקה, יש למה להשוות. היא אחות כבר ארבעים שנה, וחוותה מקרוב את השינוי ההתנהגותי: "החולה הישראלי השתנה בגישה שלו, בגלל החשיפה הגדולה לאינטרנט ולכלי התקשורת. כיום הוא יותר מודע, הוא בא עם דרישות מפורטות, והוא יודע בדיוק מה הוא רוצה. המצב הזה דורש מקצועיות רבה יותר מהצוות הרפואי, וגם יותר סבלנות וסובלנות כלפי המטופלים. מצד אחד זה מקל עלינו, כי אנחנו יכולים לדבר עם המטופל באותה שפה ובשקיפות מלאה. מצד שני, זה יוצר לא אחת סיטואציות של הרמת טון וכעסים".
האלימות המילולית כלפי הצוות הרפואי, אם נקרא לילד בשמו, ולעתים רחוקות גם הפיזית, לא השתנתה לאורך השנים. ד"ר יורם קליין, מנהל המחלקה לכירורגיה דחופה וטראומה בבית החולים קפלן, לא לוקח את זה באופן אישי: "ישראלי בחדר מיון מתנהג כמו שהוא מתנהג בכל מקום אחר. אותו אדם שיהיה אלים בכביש ובתור בסופרמרקט הוא גם זה שיהיה אלים ותוקפן בחדר מיון ויחשוב שמגיע לו יותר מאחרים. אנשים חושבים שאם הם במצוקה ובלחץ מותר להם לעשות כל מיני דברים. יש אנשים שלמרות המתח ממשיכים להיות סבלניים ותרבותיים, ויש אנשים שלא".
ד"ר פיני הלפרין, מנהל המחלקה לרפואה דחופה באיכילוב, מאבחן שינוי דרמטי בהתייחסות הכוללת למערכת הרפואית: "מה שלמעשה קורה זה הורדה של מערכת הרפואה והרופאים מן ההדום שעליו עמדנו במשך מאות שנים. מצד אחד אנחנו עדיין מקבלים הרבה כבוד והערכה מן החולים, ומצד שני הם אומרים, 'שמענו עליכם, על בית החולים שלכם או על בתי חולים אחרים, קראנו בעיתון, קראנו פסקי דין, ראינו תחקירים - ואנחנו יודעים שהמערכת מפשלת לפעמים. תוכיח לי שאתה בסדר'. כך, לצד אנשים שמגיעים למיון עם גישה חיובית, רבים מגיעים עם גישה חשדנית".
וכך פוגשים הרופאים את הישראלי החשדן, החקרן, האלים, החצוף; אך גם את הישראלי האמפתי, המשפחתי, שיודע להכיר תודה; ההוא שידחה את הכאבים בחזה עד לסיום הדרבי כדי לראות את הקבוצה שלו מנצחת; ההיא שפשוט אין לה זמן להתאשפז כי היא צריכה לארח עשרים איש בליל הסדר; הישראלי הקשוח שמתעלף בחדר הלידה; המשפחה שמתקשה לטפל בסבא הסיעודי ונוטשת אותו בבית החולים.
הרופאים בחדרי המיון עמוסים לאין שיעור, אבל בד בבד הם רואים בדיוק איך אנחנו מתנהגים, כלפי עצמנו וכלפי אחרים. ככה זה נראה מהעיניים שלהם.
האח הגדול דוחה אשפוז
"באחד הערבים בשבוע שעבר ראיתי שהמיון כמעט ריק, ושאלתי את האחיות מה קרה. הן אמרו, 'אתה לא יודע שיש עכשיו 'האח הגדול'?", מספר ד"ר פיני הלפרין מאיכילוב. "המיון מתרוקן בשעות שבהן התוכנית משודרת, בעיקר בשבועות האחרונים. זה מוכיח שני דברים: ראשית, לאנשים יש היכולת לדחות כאב וסבל; שנית, בחלק מהמקרים אפשר לבחור אם ללכת למיון או לא - ומתברר שלא הכול כל-כך דחוף". לאחר סיום התוכנית המיון מתמלא שוב: "יש כמות חולים מסוימת שמבקרת בכל יום במיון, ובסוף היא תגיע, גם אם זה אחרי 'האח הגדול'".
גם בסורוקה מתקשים להתעלם מהרייטינג של "האח", והחליטו לרתום את ההתמכרות של עם ישראל לטובתם. "יש לנו במיון חמישה מסכים, שמשדרים כל הזמן את ערוץ 20", מספרת פרנסין לאוטמן, מנהלת הסיעוד בחדר המיון. "גילינו שאם נשפר מעט את ההרגשה של החולים בזמן שהם מחכים ונספק להם חוויית המתנה, זה יקל עלינו. אין ספק שעכשיו יש יותר שקט בעמדות ההמתנה".
ד"ר דניאל בן-דב, מנהל בפועל של המחלקה לרפואה דחופה בבית החולים כרמל בחיפה, מזכיר ש"האח הגדול" לא המציא את הגלגל; הדרבי היה שם קודם. "גברים משתדלים להגיע רק אחרי משחקי גמר ולא באמצע", הוא מבהיר. "יש להם כאבים בחזה, ולמעשה הם עוברים התקף לב, אבל הם מחכים עם ההתקף לסוף הדרבי".
- מה הם חושבים לעצמם?
"הם חושבים שאם הקבוצה שלהם תנצח, הכאבים יחלפו. אבל אז הקבוצה מפסידה, הכאב כמובן לא חולף, והגבר מגיע למיון אחרי שהוא עבר התקף לב".
אבחנתי את עצמי בבית
"הדיון שמתקיים במיון בין הרופא לחולה כולל את הידענות של החולה ושל המלווה שלו, ואני לא אומר את זה בציניות", אומר ד"ר הלפרין. "יש לפציינטים הרבה מקורות: הם היו אצל יועץ או מומחה, קראו באינטרנט או בעיתונות או באין-ספור הבלוגים הרפואיים הקיימים".
"הישראלים מאוד חקרניים, יותר מאחרים", מסכים ד"ר דניאל בן-דב. "הם באים מהבית עם שאלות מוכנות. אנחנו מברכים על כל שאלה, כי המטרה היא שיהיו בהירות והבנה מקסימליות. לפעמים הדברים רלבנטיים, לפעמים הם מטעים".
ד"ר ריאד מג'אדלה, סגן מנהל המחלקה לרפואה דחופה בבילינסון, נותן דוגמאות להטעיות כאלה. "חולה בא למיון בגלל כאבים בחזה ואמר לי, דוקטור, למה אתה לא עושה לי MRI? אני כבר בדקתי אותו ואני יודע שיש לו כאבים בחזה בגלל שנתפס לו שריר בצוואר, ואין צורך ב-MRI; אבל הוא דורש את הבדיקה הכי משוכללת, ולא משנה לו שהגענו לאבחנה רפואית שבכלל לא דורשת זאת. אדם אחר מגיע עם סחרחורת, הוא קרא באינטרנט שזה עלול להיות קשור לאירוע מוחי, והוא דורש בדיקת CT. אני מסביר לו שאין לו שום סימן קליני לאירוע מוחי, ואם היה צורך בבדיקה היינו עושים אותה ברצון גם בלי שיבקש, אבל הוא דורש, ולפעמים קשה לשכנע אותו שאין שום סיבה".
באתי עם כל החמולה
"הייתי בחדרי מיון בכמה מדינות, אבל בשום מקום לא ראיתי שאדם מגיע למיון עם חמישה-שישה מלווים, כמו שקורה בישראל", אומר ד"ר מג'אדלה. "מגיעים עם האישה, האימא, האחים, הגיס. כל אחד מתחיל לזרוק את התיאוריה שלו ואת הדרישות שלו, והרופאים צריכים לתת מענה ולהתמודד עם זה".
"נדיר שאנשים באים לבד לחדר מיון", מסכים ד"ר יורם קליין מקפלן. "כשלאנשים קשה וכואב, הם רוצים מישהו שיהיה לידם ויעזור להם, וגם יעשה להם סידורים - מרישום בקבלה ועד קניית קפה".
בסורוקה החליטו לשים סוף לעניין החמולה. "אצלנו כל חולה צריך להיכנס למיון עם מלווה אחד בלבד", אומרת לאוטמן. "זה מסייע לנו מעט להתמודד עם העומס".
החמולה אוהבת להתלוות גם לבת המשפחה שכורעת ללדת. "יש מצבים שבהם המשפחה מגיעה למיון יולדות עוד לפני שהיולדת מגיעה", מספרת ד"ר אורית מורן, מנהלת חדרי הלידה בשיבא. "הם שמעו שיש לה צירים, והם מתחילים לחפש אותה בכל הארץ. אחר כך מתברר שהיולדת עדיין לא במצב של לידה והיא צריכה לחזור הביתה. לכי תגידי את זה לכל המשפחה שממתינה".
רק אני ואנוכי
"תכונה ישראלית בולטת בחדר מיון היא אגוצנטריות מוחלטת", קובע ד"ר הלפרין. "אנשים מתרכזים רק בעצמם או במי שהם הביאו, עד כדי התעלמות מוחלטת מכל העולם מסביב - מהמערכת, מהצוות הרפואי ומחולים אחרים. הם באים מכווני מטרה: לקבל טיפול, ועכשיו. המתאם בין מכוונות מטרה לבין החומרה או הדחיפות הוא לפעמים מקרי ואפילו הפוך. לעתים קרובות, ככל שמצבו של החולה קל יותר הוא גם דרשן יותר, כי יש לו כוח לדרוש והוא רוצה לחזור מהר הביתה. מי שבא במצב קשה יותר מבין שהוא צפוי להתאשפז ולהישאר בבית החולים. אנשים נעשים לפעמים אטומים, והם לא מוכנים לשמוע את ההסבר שלנו על תעדוף החולים שאנחנו צריכים לעשות".
"יש חוסר כבוד למרחב האישי והסביבתי", ממשיך ד"ר הלפרין. "בניו יורק אתה יכול ללכת עם מאות אנשים על אותה מדרכה ואיש לא ייגע בך. לישראלי הממוצע אין כבוד כזה לספייס. יושבים לך על הדלפק או על השולחן, עומדים ליד מיטה שבה אתה בודק חולה עירום. הם צובאים עליך, נוגעים בך, הם רוצים תשובה עכשיו, והם חושבים שיש להם זכות מוחלטת לעשות זאת.
"אחד המשפטים הנפוצים שאומרים לנו הוא, 'אני משלם כל החיים לקופת חולים, אני רוצה טיפול עכשיו'. הגישה היא ש'המערכת חייבת לי'. אני לא שופט, ובגדול זה גם נכון, אנחנו מערכת ציבורית. אבל זה מאוד מוחצן וזה מוטח בפנינו פעמים רבות. אני, לצורך העניין, המשרת שלו, כי אני חלק ממערכת שחייבת לו. זה לא בהכרח הרוב, יש הרבה חולים נחמדים ואדיבים, אבל זה מה שבולט. אם הייתה לי אינטראקציה חיובית עם שלושים חולים ועם אחד היה קשה - זה מה שאני זוכר בסוף היום".
מה יגידו האורחים
ד"ר בן-דב מבית החולים כרמל מספר על אפיזודות שכיחות בחדרי מיון בתקופות של חגים: "הרבה נשים מנקות דגים לפני החגים, ואם נפצעים או נדקרים מהדג, חייבים לקבל טיפול. מגיעה אישה שהכינה גפילטע פיש ונדקרה, ואני רוצה לאשפז אותה ולתת לה אנטיביוטיקה דרך הווריד כדי למנוע זיהום. היא אומרת לי, 'יש לי עשרים איש לחג, אני לא יכולה להתאשפז עכשיו'. ואז מתחילה אצלה התלבטות עצומה - מה היא תעשה? וכל זה בזמן שהיא חייבת לקבל טיפול רפואי. אבל האורחים יותר חשובים מהבריאות".
לא רק על הגפילטע עמלים הישראלים לפני החגים, אלא גם על ניקיון הבית, מה שמביא אותם לעתים לבית חולים. "הישראלים עסוקים מאוד בניקיון לקראת פסח, ואלה ימים עמוסים אצלנו במיון", מספר ד"ר מג'אדלה מבילינסון. "אנשים מנקים עם אקונומיקה, משתמשים במי אש, מטפסים על סולמות, שמים כיסא על השיש ונופלים - וכך אנחנו רואים הרבה שברים, פציעות, ופגיעות של קוצר נשימה וצריבות בעיניים בגלל שימוש בחומרי ניקוי רבים".
משאירים את הקשיש לוויקאנד
"יש אנשים שמביאים את ההורים הקשישים שלהם למיון בסופי שבוע", מספר ד"ר בן-דב. "לפעמים זה בגלל שהמטפלת של הקשיש יוצאת לחופשה והמשפחה רוצה לנסוע לסוף שבוע, או שבני המשפחה לא רוצים לעשות את העבודה הקשה שנדרשת לפעמים עם קשישים, במיוחד אם הם סיעודיים. הם מביאים אלינו את הקשיש, יודעים שכאן הוא יקבל השגחה רפואית, ייתנו לו אוכל, יחליפו לו חיתול. הם אומרים לנו, 'נחזור אחר כך', וחוזרים אחרי כמה ימים. לפעמים הבן מתקשר אלינו, אומר שהוא השכן ושהוא רוצה לדרוש בשלומו של הקשיש. לנו ברור שזה הבן, שהוא באילת ושהוא יחזור רק בעוד ארבעה ימים, אבל הוא לא מזדהה כדי שלא נגיד לו לבוא לקחת את אבא שלו הביתה.
"אנחנו עושים מאמצים רבים להסביר למשפחה למה לא צריך לעזוב את הקשיש בבית חולים ולמה מיון זה לא פתרון טוב, אבל לא תמיד זה קל. משפחות נמצאות לפעמים במלכוד, וזאת בעיה מורכבת וכואבת. חשוב להדגיש שלא כולם כאלה: יש הרבה אנשים שלא עוזבים קשישים שמתאשפזים וצמודים למיטה שלהם, או מעדיפים למנוע את האשפוז ולטפל בהם בבית".
ד"ר הלפרין מספר על משא ומתן של ממש שמתנהל בין הצוות הרפואי לבין משפחתו של הקשיש. "המשפחה לא מספרת שהיא רוצה לנסוע, אבל היא מפעילה לחץ על הצוות הרפואי כשהוא רוצה לשחרר את הסבא הביתה".
- מה הם אומרים?
"בדרך כלל הטענה היא 'פספסת', 'לא מצאת את הבעיה', ולפעמים גם 'אנחנו לא יכולים יותר' או 'תחזק אותו'".
- ואז מה?
"ואז מתחיל משא ומתן קונקרטי. יש מצבים שבהם אנחנו משתכנעים ומאשפזים, ויש מצבים שלא. צריך לזכור שבבתי חולים בדרך כלל יש עודף חולים, אין מיטות, והמערכת לא רוצה לשלם על אשפוזים מיותרים".
ד"ר מג'אדלה לא מהסס לנקוב במילים קשות: "חלק מהישראלים פשוט נוטשים את ההורים שלהם במיון. אנחנו רואים את זה בעיקר בפסח, כשהרבה משפחות רוצות לנסוע. יש משפחות שמביאות את הקשיש - ונעלמות. אנחנו רוצים לעזור לקשיש, ובמקרה כזה אנחנו מאשפזים גם אם אין סיבה רפואית, כדי שיהיו לו אוכל חם ומיטה לישון בה".
ומתי הבן חוזר למיון?
"אחרי שבוע, בדרך כלל מאילת או מטבריה".
דוקטור? קודם שהרב יאשר
"מטופלים מהאוכלוסייה החרדית בדרך כלל מתייעצים עם הרב לפני שהם מקבלים את דעת הרופא", מספר ד"ר קליין. "יש להם כל מיני שרי בריאות וסמכויות פסיאודו רפואיות. הם מתקשרים אליהם מהמיון ושואלים אם לעבור בדיקת סי.טי, אם להסכים להתאשפז, ובטח אם כדאי לעבור ניתוח. אנחנו יכולים להכין חדר ניתוח לפציינט, אבל פתאום הוא אומר, 'סליחה, להתראות, אני הולך לבית חולים אחר, כי ככה הרב אמר לי'".
ד"ר בן-דב סבור שהצורך לקבל חוות דעת נוספות ייחודי לישראלים: "מניסיוני, אם אומרים לאנגלי שהוא צריך לעבור ניתוח, הוא יגיד, בסדר, מתי? אם אומרים לישראלי שהוא צריך לעבור ניתוח, הוא יגיד רגע, אני צריך סקנד אופיניין, או אני צריך לשאול את הרב. אז מתקשרים לרב או לרופא, ובשלט רחוק הוא מחליט על הטיפול הרפואי, ואז חוזרים ואומרים לנו בסדר, הרב מרשה שתעשו את הטיפול, או שהוא לא מרשה. בדרך כלל, מה שטוב לחולה טוב גם לנו, אבל אם יש דברים שעלולים לפגוע לו בבריאות אנחנו כמובן מזהירים".
מוציאים את העצבים על בני הזוג. הצוות הרפואי של המיון באיכילוב מספק "אישור רפואי" לכך שבני הזוג של המאושפזים נאלצים לספוג את העצבים שלהם כמו שאף אחד אחר לא: ד"ר הלפרין מספר על מחקר שערך בקרב 330 חולים שהגיעו לחדר המיון, מחציתם נשים ומחציתם גברים, עם פציעות, עם שברים ועם חתכים. כשבדקו הרופאים את הביטוי האמוציונלי של הכאב, מצאו שבכי היה נפוץ פי שניים בקרב נשים מאשר בקרב גברים, ואילו גברים התלוננו באופן מילולי פי שניים מנשים.
ממצא מעניין הוא שנשים התלוננו יותר על הכאב כשהיה לצדן גבר; אם לוו על-ידי נשים, קיטרו פחות. כך גם הגברים: התלוננו יותר כשהיו על-יד האישה או האם, אבל הצליחו להתאפק והפגינו קשיחות כשהיו מלווים על-ידי גברים. במילים אחרות: הבכי והקיטורים גוברים כשמישהו מהמין האחר נמצא על ידינו.
עם החמות במיון יולדות
לא רק בחדרי המיון הכלליים חלו שינויים בפרופיל המטופלים, גם במיון היולדות הדבר בולט מאוד. "פעם הרופא היה אלוהים", אומרת ד"ר אורית מורן, מנהלת חדרי הלידה בשיבא. "לא שאלו את היולדת מה היא רוצה - הרופא החליט בשבילה הכול. המשפחה כלל לא נכנסה לחדר הלידה. כיום היולדת מגיעה עם תוכנית לידה מסודרת ומפורטת. הציבור הישראלי הפך ליותר תובעני ולפחות מקבל כמובן מאליו את דעת הרופאים".
ד"ר מורן רואה את התהליך כחיובי בעיקרו: "אני חושבת שזו זכותה של האישה על גופה. צריך להסביר ולתת לה - ככל שהמצב הרפואי מאפשר - לקחת חלק באחריות על תהליך הלידה. אבל במקביל יש גם חוסר סבלנות וסובלנות למצוקות מסביב; גם אם מיון היולדות מפוצץ והצוות מתרוצץ כמו עכברים מורעלים, יש משפחות שדורשות פתרון עכשיו. לא קל לנו להתמודד עם זה, אבל זה אנושי" .
ד"ר רינת גבאי בן-זיו מבילינסון משתפת באנקדוטות ממיון יולדות: "במקרים רבים החמות מגיעה יחד עם בני הזוג. אבל לעתים קרובות הם פשוט לא מעוניינים שהיא תישאר בחדר הלידה. הבן וגם הכלה לא יודעים איך להגיד לה את זה, אז הם רומזים לנו שישמחו אם נמצא דרך להוציא אותה. הנוכחות שלה לא מפריעה לצוות המטפל, אבל לפעמים היא מפריעה ליולדת ולמהלך התקין של הלידה. אז אנחנו מוצאים כל מיני סיבות ורומזים לה בעדינות למה היא צריכה לצאת החוצה".
אנקדוטה נוספת לא תפתיע נשים שכבר ילדו, אבל מעניין לדעת שהיא כבר מעוגנת בנהלים: מתברר שהצוות הרפואי נדרש לעתים לפקח גם על בריאותו של הגבר החיוור בחדר הלידה. "אנחנו תמיד דואגים שהגברים ישבו ולא יעמדו בחדר לידה", אומרת ד"ר גבאי בן-זיו. "קורה לא מעט שגברים מתעלפים. לפעמים קוראים לנו לחדר הלידה, אנחנו רואים שאצל היולדת הכול בסדר, אבל הגבר שוכב מעולף על הרצפה. זה קורה לא מעט בלידות מכשירניות, שבהן זה כבר נוהל אצלנו להושיב את הגבר על כורסה, ובמהלך הלידה אנחנו תמיד עם עין אחת עליו כדי לוודא שהוא בסדר".
אז מתי הכי טוב להתאשפז
"מי שרוצה לבוא למיון כשאין עומס, שיבוא בשמונה בבוקר או בשתיים בלילה", מייעצת לאוטמן מסורוקה. "הימים העמוסים אצלנו הם ראשון וחמישי, אבל האמת היא שכל הימים עמוסים. מספר הפונים למיון השנה גדל ב-10% לעומת השנה שעברה".
"העומס אצלנו הוא בעיקר בימים ראשון, שני וחמישי", אומר ד"ר מג'אדלה מבילינסון. יש לכך כמה סיבות: הרבה אנשים מגיעים אחרי השבת; רופאי משפחה מפנים למיון בראשון בבוקר, ובשעות האלה גם רופאים עושים סבב חולים בבתי אבות ומפנים במידת הצורך לבית חולים. בשלישי וברביעי יש ירידה במספר הפונים, ובחמישי שוב עלייה. אנשים אומרים לעצמם, עדיף שאני לא אתקע במיון בסוף שבוע, כדאי לי ללכת עכשיו". לדבריו, זמן ההמתנה בחדר מיון בישראל הוא ארבע שעות בממוצע. פלא שרוב האנשים עצבניים?