ועדה מטעם משרד הבריאות משאירה בכל שנה מאות חולים, בעלי שמות ופנים, מחוץ למעגל התרופות המסובסדות, וחורצת את גורלם; משרד התחבורה מתעדף השקעה בכבישים מסוימים וקובע מי יחיה ומי ימות; וכמובן שיותר חיים היו ניצלים פה לו היו לנו יותר אמבולנסים, יותר כבאיות, יותר הפרדות מפלסיות, יותר מרפאות אזוריות וכו' וכו'.
ההקדמה הזו אמורה להבהיר למי שעוד משלה את עצמו שמדינת ישראל לעולם לא תרשום צ'ק בסך מיליארדי שקלים לחיזוק מבנים מפני רעידות אדמה. אם נהיה אמיתיים עם עצמנו, זה לא יקרה אפילו ביום שאחרי רעידת האדמה הגדולה. עניין של סדרי עדיפויות, סטטיסטיקות וכסף מוגבל. אפילו את בנייני הפל-קל הציבוריים עוד לא סיימו להחליף, ושם כבר התרחש אסון ורסאי.
האסון שאירע בשבוע שעבר בניו-זילנד מזכיר לנו שכך זה אצל כולם.
הטיפול מראש במניעת אסונות חד-פעמיים, ודאי אלה שעוד לא קרו, הם האחרונים ברשימת המטלות. ולא מדובר רק ברמה של מדינות: עובדה היא שלא ראינו ישראלי פרנואיד אחד ששילם עשרות אלפי שקלים לחזוק ביתו לקראת רעידת אדמה שמתרחשת כאן פעם במאה שנה, מבלי לקבל זכויות בנייה שיחזירו לו לפחות את ההשקעה.
גם בניו-זילנד, "שר הטבעות" הכל-יכול היה בסך-הכול טרילוגיה קולנועית מרשימה. בפועל, היה שם שר אוצר שלא חשב שצריך להקצות כספים למנוע את האסון שקרה.