אוכלוסיית נמוכי הקומה (שמעדיפה שלא יכנו את חבריה כ"גמדים"), זוכה לאחרונה ליחסי ציבור נהדרים בישראל. אלעד צפני שורד היטב בפריים-טיים ב"האח הגדול", בת אל פאפורה היפהפייה כבשה את המסך ב"איפה הייתי" והביקור בישראל של וורן טרוייר, המוכר כ"מיני מי" מסרטי אוסטין פאוארס, תוקשר לא פחות מההופעה של ריהאנה.
המידע הבא צפוי גם הוא לעורר את עניין הציבור בנמוכי קומה: מתברר, שסוג מסוים של גמדות, עשוי להגן על בעליו מפני מחלות שונות ובהן המחלות הנפוצות והמטרידות ביותר של האנושות כיום, כגון סוכרת וסרטן.
ההצהרה הזו מבוססת על מעקב בן 22 שנה אחרי נמוכי קומה, שפורסם לאחרונה בכתב העת Science Translational Medicine. הוא מעורר עניין רב, שכן ההבנה של הסיבות לאותו זן של גמדות שנבחן במסגרת המחקר, עשויה להוביל למציאת תרופה למחלות אלה - גם אצל אנשים בגובה נורמלי ומעלה.
את המחקר ביצעו מומחה לביולוגיה של התא, פרופ' וולטר לונגו מאוניברסיטת דרום קליפורניה, והאנדוקרינולוג מאקוודור ד"ר חיימה גוורה-אגייר. השניים עקבו אחרי קהילה מבודדת בהרי האנדים, שרבים מחבריה הם נמוכי קומה בעקבות "סינדרום לרון" - פגם גנטי המונע מגופם לנצל הורמון גדילה. סינדרום לרון התגלה ב-1966 על-ידי הישראלי, פרופ' צבי לרון.
בקהילה זו באנדים חברים 100 נמוכי קומה עם סינדרום לרון לצד כ-1,600 רגילי-קומה שהם קרובי משפחתם. לאורך שנות המחקר, תועד רק מקרה אחד של סרטן בקרב חברי הקהילה הנמוכים ואף לא מקרה אחד של סוכרת. בקרב קרובי משפחתם הגבוהים יותר, 5% חלו בסוכרת ו-17% בסרטן. נמוכי הקומה גם לקו פחות בשבץ, אך השיעור הכולל של שבץ בקבוצה זו היה נמוך מכדי להכריע אם מדובר בהבדל מובהק סטטיסטית - כך לדברי החוקרים.
ההבדל יוחס לסינדרום לרון, שכן בכל אלמנט אחר של גנטיקה וסביבה, הקבוצות היו זהות. תוחלת החיים הכוללת של שתי הקבוצות הייתה דומה. במפתיע, נמוכי הקומה בקבוצה נטו יותר מאחיהם הגבוהים יותר למות מתאונות ומהתמכרויות, בעיקר לאלכוהול. החוקרים לא הצליחו להסביר זאת. הם טענו כי קבוצת נמוכי הקומה דווקא נראו להם מרוצים מחייהם וכי יש להם יכולות קוגניטיביות דומות לאלה של הבינוניים והגבוהים. ייתכן שנתון זה הוא רק מקרה.
"יש לחקור את המנגנון הגורם ללרון, כדי לטפל במבוגרים שיש להם רמות גבוהות מידי של הורמון גדילה, אשר אולי מובילות בצורה כלשהי לסוכרת ולסרטן", סיכמו החוקרים.
עיכוב גדילה - סגולה לאריכות ימים?
גם ניסויי חיות תומכים בתועלות של עיכוב הורמון גדילה לאחר שבעל החיים הספיק לגדול. שתי קבוצות חוקרים, האחת מאוניברסיטת אוהיו והשנייה מאוניברסיטת דרום אילינוי, הצליחו להאריך את תוחלת חיים של עכברים בלא פחות מ-40%, על-ידי משחק גנטי בתכונה זו.
הם קשרו את השינוי לכך שהעכברים מעוכבי הורמון הגדילה לא לקו בסרטן. החוקרים שמים עין על הרעיון הזה ככלי לטיפול בסרטן בעתיד, או אפילו למניעתו.
כבר היום יש בשוק תרופות המעכבות הורמון גדילה. הן משמשות, למרבה ההיגיון, לטיפול בגבהות-קומה ("ענקות"). באופן לא מפתיע, רמות גבוהות מידי של הורמון גדילה, אשר מובילות ילדים לצמוח לגבהים לא סבירים, גורמות גם לעיוותים וכן למוות בגיל צעיר.
כיצד יכול לפעול עיכוב הורמון הגדילה נגד סרטן וסוכרת? עדיין לא ברור. אצל עכברי המעבדה שטופלו, נראה היה כי הפעולה כפולה: מניעת נזק למולקולות הדנ"א מגורמים מחמצנים (נוגדי חמצון), וגם עידוד תאים שבכל זאת נפגעו להתאבד מהר, ללא נזק לסביבתם. כמו-כן, בגנים של חולי סינדרום לרון, עם או בלי קשר להורמון גדילה, התגלו גנים שכבר בעבר נקשרו לאריכות ימים בשמרים. החוקרים מלאי אמביציה. "להיפטר ממחלות כרוניות - זהו חלומה של כל מערכת בריאות. השאיפה היא שכולם יחיו חיים ארוכים וטובים, ואז ימותו באופן מיידי", ציינו.