אנחנו לא צד במו"מ, מסביר לי גורם בכיר במשרד הרווחה, אנחנו רק מסייעים כדי להביא לתוצאות הטובות ביותר. זאת בדיוק הגישה שמבטאת כיצד משרד ממשלתי לא רואה את עצמו כריבון, כמעסיק, ומותיר את ניהול העניינים למשרד האוצר. זה הרבה יותר קל, הרבה יותר נוח. אנחנו אוהבים את העובדים הסוציאליים, מגיע להם הרבה יותר, אבל כסף זה לא אנחנו.
שר הרווחה החדש, משה כחלון, לא צריך לקבל את הגישה הזאת. הוא לא צריך לקבל אותה כשם שגדעון סער לא קיבל אותה בעת המו"מ עם ארגון המורים. עובדי הרווחה הם העובדים שלו לפני שהם עובדים של שטייניץ. טוב שהוא מעורב במו"מ, אבל זה לא מספיק.
הסוגיה המהותית ביותר במו"מ הזה אינה קשורה בהכרח לכסף, אלא לשיטת ההעסקה במשרד הרווחה - המשרד המופרט ביותר במדינה. כ-35% מהעובדים הסוציאליים מועסקים כיום בעמותות שונות, ובאופן אבסורדי הם בעצמם נזקקים לעתים לסיוע של גורמי הרווחה, בגלל תנאי העסקתם העלובים.
לקחת את ההגה לידיים
לכאורה יכול השר לסמוך על ההסתדרות שמנהלת כעת מו"מ בעניינם של עובדי העמותות, אלא שההסתדרות קודם מייצגת את עובדיה המאוגדים, המועסקים בשירות המדינה. לפחות בתיאוריה, ההסתדרות יכולה להתגמש בעניינם של עובדי העמותות אם העובדים שהיא מייצגת יקבלו תוספות שכר גבוהות.
זהו המבחן הראשון של כחלון במשרד הרווחה. הוא יכול להמשיך בגישה הבדלנית של אנשי משרדו, שלפיה כל הסכמה בין האוצר להסתדרות מקובלת עליהם, והוא יכול גם לקחת את ההגה לידיים. זה המשרד שלו, העובדים שלו, האחריות שלו.
אם צריך, שיבקש עוד זמן כדי לבחון את הדברים. צו הרחבה שיחיל את תנאי ההעסקה של העובדים הסוציאליים גם על אלה המועסקים בגופים שהמדינה הפריטה, זה הפתרון הראוי ביותר. זכותה של המדינה להפריט גופים שונים, אבל אין זה אומר שהיא חייבת להפריט גם את הזכויות של העובדים בהם.