"לחתונה שלי כמעט לא הגעתי, אלא ממש בסמוך. כמעט שלא היה לי ירח דבש. החיים לא פשוטים כשאתה חי בעולם שבו אתה לא אדון ללוחות הזמנים שלך, שאתה לא יודע מה יהיה מחר, שאתה נוסע, ולא בדיוק יודע מתי תחזור. גם כשאתה עובד בארץ זו עבודה סביב השעון. אתה חייב להתייצב גם בשתיים בלילה, גם בשישי-שבת ובערבי חג. אתה באמת לא יודע מה תלד כל דקה".
מירלה גל היא מהבודדות ששימשו בתפקידים מבצעיים במוסד. היא חיה ונשמה מבצעים עלומים כמעט מרגע שחרורה מצה"ל כקצינת ח"ן בחיל האוויר. כשהייתה בת 21, סטודנטית בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ומלצרית במלון שרתון, עברה בהצלחה שורת מבחנים ומיונים קשים והצטרפה לאחת מיחידות השטח המובחרות והחשאיות של הארגון, בתפקיד מבצעי שמוגדר "גברי במיוחד". מאז השתתפה במאות מבצעים מעבר לים.
"כשהתחלתי במיונים, היו כאלו שתהו והרימו גבה", היא נזכרת. "היום זה כבר עולם פתוח יותר, יש סיפורים בתקשורת, למרות שחלקם לגמרי לא נכונים, ולא כולנו מפתות כמו שהייתה מהטה הארי (מרגלת גרמנייה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שהייתה ידועה בכוח הפיתוי שלה, והוצאה להורג, י"ו). אגב, מבין כל המערכות הביטחוניות, המוסד הוא הכי מתקדם מבחינת מספר הנשים ומבחינת שילוב נשים בתפקידים הבכירים".
האימרה גורסת שכולם מפחדים, אבל האמיץ הוא זה שמתגבר על הפחד. מסכימה?
"בוודאי שהיה פחד. פחד הוא רגש אנושי, אבל חלק מהאופי ומהעבודה של עובד מוסד זה לדעת להדחיק אותו הצידה".
מה בכל זאת אנושי בסוכני מוסד?
"יצר ההרפתקנות, שטבוע בכולנו, ושלחלק מאיתנו הוא גורם לקחת סיכונים. אבל מעבר לכל, אי אפשר למלא את התפקיד בלי להיות ציוני מכף רגל ועד קצה הראש. רק אם אתה באמת ציוני, אתה מוכן לקחת על עצמך סיכון כזה ועבודה כזו, שבעצם הגדרתה יש הקרבה של החיים שלך".
לציונות כזו יש מחיר - את מוותרת על החירות שלך, את בודדה.
"זו עבודה שממלאת אותך לגמרי, וללא ספק יש בה אלמנט מאוד חזק של בדידות, אבל לא הייתה לי בעיה עם זה. יש אנשים שיש להם צורך יותר גדול לחלוק את החוויות שלהם. באופיי הבסיסי, יש לי פחות צורך לשתף. עד היום צוחקים עליי שאני מאוד דיסקרטית, אומרים לי 'עוד פעם את והשושו שלך'.
"אני יכולה לשבת בבית קפה עם חברים, והשיחה תגיע למשהו שקרה במקום העבודה, לאו דווקא ביטחוני, או לאיזה פרט אינטימי אחר, ואני מוצאת את עצמי מהסה אותם ב'שששש' ארוך. זה טבוע בי לטוב ולרע, יש דברים שילוו אותי כבר לאורך חיי. עבודתי במוסד מהווה את החלק הכי משמעותי מכל מה שעשיתי בחיי מבחינת הזמן, ואלו גם השנים שעיצבו אותי כאדם. משם לקחתי את ארגז הכלים שמלווה אותי גם למקומות אחרים".
אילו כלים למשל?
"בעיקר את ההתייחסות המאוד רצינית לכל מה שעושים. יש בי רצון לבדוק ולהסתכל כל הזמן לעומק, לא רק ברמת המקרו, אלא ברמת המיקרו, כי בעבודה כמו שלנו נוכחים לדעת שהאמירה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים היא לא סיסמה. בכל תפקידי הניהול שלי (מנכ"לית משרד הקליטה, סמנכ"לית משאבים באפריקה ישראל, מנכ"לית ויצ"ו) אני נוהגת להסתכל על המסגרת, אבל מעולם לא פסחתי על ירידה לפרטים, ברמה שמשגעת לפעמים את העובדים שלי.
"כל נושא האמינות הוא מעל ומעבר לכל דבר אחר אצלי. אני מוכנה ויכולה לסלוח על הרבה דברים, כמו על טיפשות ואפילו על רוע, אבל חוסר אמינות זה קו אדום ברור. הבאתי גם לא מעט שיטות עבודה, כמו לדעת איך ועל מי להאציל סמכויות, או לסכם כל דבר - אחרי כל פגישה עם אחד מעובדיי יוצא סיכום פגישה, ואחר כך צריך לוודא ביצוע. כל הדברים האלו, שאינם חלק במערכות אחרות, אצלי זה בדם".
הסכנה שבחשיפה
גל, 51, עדיין נראית המומה כשהיא נזכרת ביום שבו מונתה למנכ"לית משרד הקליטה. "פתחתי את העיתון, ראיתי את הכותרת 'מהמוסד למשרד הקליטה', ולא הבנתי מאיפה זה נפל עליי. 20 שנה הייתי עובדת מוסד, אבל רק מעט אנשים סביבי ידעו על כך. אפילו ילדיי ידעו על כך רק כשבגרו ממש. חלק ממקורביי הופתעו, חלקם כעסו שלא סיפרתי על כך, ומנגד, חלק מחבריי למוסד כעסו על הפרסום מהסיבות ההפוכות".
זמינות המידע רק הולכת וגדלה מיום ליום. בתוך זה גם ההחלטה להתיר את פרסום שמו ופניו של ראש המוסד.
"בזמנו חשבתי שההחלטה לא נכונה, וגם היום אני לא שלמה איתה, למרות שבארגון מבינים שזה חלק מהחיים בעולם שכמעט הכול גלוי בו. אני מאלו שמאמינים שלא צריכה להיות חשיפה, כי מלאכת סוכני המוסד קשה גם כך. הארגון פועל בחו"ל, ואנשיו לא עוסקים בלהעביר נייר ממקום אחד לשני, אלא פועלים במסגרת שאיננה מוגנת. כל חשיפה של האנשים, תמונות או שמות שלהם, מהווה סכנה עבורם.
"אני ערה להתפתחות הטכנולוגית, אבל עדיין משוכנעת שאנשים מהמערכת לא צריכים להיות בפייסבוק או בטוויטר. מערכות המחשב האלו נהדרות בצד הדמוקרטי, אבל יש סכנה בכך שאנשים מסתתרים מאחורי האנונימיות ומרשים לעצמם לכתוב מה שהם רוצים, ואיך שהם רוצים.
"יש גם מרחק בין חשיפת שמו של ראש המוסד לחשיפת שמם או תמונתם של אנשים שעושים את עבודתם בשטח, שמסתכנים בארץ או בחו"ל, ובכלל עדיף שלא ידעו איפה הם עובדים. אני חייתי כך הרבה מאוד שנים, ולא היה לי קשה עם זה, וכמו שלי אין בעיה להציג את עצמי כמי שעבדה בתפקיד הכי שולי, גם אם זה לא נכון, כך גם לחלק גדול מאנשי המוסד. אנחנו לחלוטין משוללי אגו, כי אי אפשר לעשות את העבודה הזאת עם אגו בשמים".
שני הוריה של גל, שהיו ניצולי שואה, נפטרו עוד בטרם התגייסה לארגון, ואת בעלה הכירה בשלב המיונים לתפקיד. "בעלי לא יכול לבוא בטענות. הוא ידע בדיוק לאן הוא נכנס. נהוג לדבר על הקשיים של בנות הזוג של עובדי המוסד, פה מדובר בבן זוג שהלך אחרי הקריירה של אשתו, דבר שבוודאי לא היה מקובל וטריוויאלי אז, וגם לא היום".
במשך שנתיים שימשה גל נציגת אגף תבל בפריז - האגף שאחראי לקשרים של ישראל עם ארגונים חשאיים בעולם. היא הגיעה לתפקיד בתקופה קשה למוסד, לאחר הכישלון המהדהד של חיסול חאלד משעל ותפיסת סוכני מוסד בשווייץ ובקפריסין. שני ילדיה למדו בבית הספר הישראלי, ובעלה, עו"ד דרור גל, טס מדי יום ראשון למשרדו בישראל והיה שב לפריז בסופי שבוע. כשחזרו לארץ ב-2001 מונתה למנהלת מחלקה באגף תבל, ושנתיים לאחר מכן עזבה את המוסד.
למה עזבת?
"לא ביקשתי לעזוב בגלל שלא הציעו לי קידום, נהפוך הוא. יכולתי להישאר ולהתקדם. אבל החלטתי לצאת לפנסיה מוקדמת, כדי לראות אם אני רוצה לעשות עוד כמה דברים בחיים. לעשות עוד משהו שאולי במובנים מסוימים הוא אותו דבר, רק עם עוד דרגה על הכתפיים, לא דיבר אליי".
האגו לא משחק תפקיד
גל נולדה וגדלה בתל אביב. את שנות ילדותה העבירה עם חברה טובה אחת, ציפי לבני, שגם היום היא מחברותיה הקרובות ביותר ("זה כבר מעבר לחברות, זו משפחה").
לבני מצטיירת כאישה מאד קרה.
"חבל לי שחוטאים כל כך לציפי בדרך ההצגה שלה. היא אישה מאוד חכמה, שאכפת לה מכל מה שקורה כאן. אני באמת לא יודעת למה היא מצטיירת כאשה קרה. ציפי אישה מאוד חמה, חברה נאמנה, ואני יודעת שאני יכולה לסמוך עליה לחלוטין לכל צורך ובכל שעה".
גל הייתה זו שהביאה את לבני למוסד לתקופה הקצרה ששירתה בו. לבני גמלה לה על כך בהיותה שרת הקליטה בממשלת שרון, כשמינתה אותה למנכ"לית משרדה. כשלבני החליטה להתמודד על ראשות הממשלה בבחירות 2009 הייתה גל בין מקימי מטה הבחירות ומיועציה הקרובים.
למרות שהיא עצמה מונתה על ידי לבני לתפקידה במשרד הקליטה, גל מותחת ביקורת נוקבת על כך שהצבא מזין את המערכות האזרחיות, הכלכליות והפולטיות. "או שהיית רב אלוף בצבא או שהתנגבת עם אותה פלנלית עם החבר שלך, שדאג אחר כך למנות אותך. אם לא, כמעט ואין לך צ'אנס במערכת האזרחית", היא יורה. "לפחות יש כבר קצת שינוי, ולא פורסים שטיח אדום סביב כל אלוף שיצא מהצבא, ולא מיד מחכה לו איזו חברה גדולה לנהל, התקדמנו מאז".
לאן בדיוק התקדמנו? עדיין מהדהדת האמירה של אהוד ברק בתקופת הבחירות, שהטילה ספק ביכולתה של ציפי לבני, חברתך, לענות לטלפון בשלוש לפנות בוקר ולקבל החלטה הרת גורל.
"עוד לפני ברק, זה התחיל בהתייחסות של המועמדים האחרים להיותה של ציפי אישה, אפילו בהתייחסות לשילוט בכבישים. ציפי יכולה למלא כל תפקיד בממשלה, בוודאי להיות שרת ביטחון טובה. אבל לצערי, אנחנו עדיין חיות במדינה שבה הנושא הביטחוני נתפס כגברי ומשליך על תחומים אחרים בחברה הישראלית. גם כשנשים כבר מגיעות לתפקידים, הן יוצבו בצמתים רכים, חס וחלילה שרת ביטחון או שרת אוצר.
"למוסד, בניגוד לצבא, שהמינויים חייבים לבוא בו מבפנים, אפשר להיבחר מבחוץ. אני לא רואה סיבה לכך שלא תהיה לנו בעתיד אישה כראש מוסד".
יש לך רקורד מבצעי, כמה שנים באגף תבל שממנו הגיעו כמה ראשי מוסד, התאווררת בחוץ כמה שנים. את רואה את עצמך מתאימה?
"למרות שאני מניחה שיכולתי להיות ראש מוסד, מבלי להישמע יהירה, זו לא השאלה בכלל. השאלה צריכה להיות האם אני בכלל רוצה לחזור לארגון. התשובה היא לא, כי אני מאלו שמאמינות שכל דבר בעתו, ושבאופן עקרוני לא מביטות אחורה. אני תמיד זוכרת מה קרה לאשת לוט כשהיא הסתובבה לאחור, לכן אני אף פעם לא חוזרת למקומות שהייתי בהם.
"הייתי מסרבת היום לחזור למוסד, גם לו הציעו לי לעמוד בראשו, מה גם שהאגו אף פעם לא שיחק אצלי תפקיד. מבחינתי זו תקופה שהסתיימה, מיציתי. אבל אני לא פוסלת את האפשרות שאישה יכולה לעמוד בראש המוסד, ולעשות את התפקיד הזה לא פחות טוב מהגבר שנמצא בראשו, אולי אפילו טוב יותר".
"אני לא פמיניסטית"
בשנה האחרונה היא מכהנת כמנכ"לית ויצ"ו העולמית, ובין היתר מקדמת הצעת חוק להרחבת זכויותיהן של לנשים מוכות. "שנים רבות הייתי חלק מהמערכת הביטחונית, מערכת גברית ומצ'ואיסטית, ו'זכיתי' בה לא פעם לכינויים של 'את אחלה גבר' או 'יש לך ביצים'. התקופה הזו הסתיימה, והיום אני חלק ממערכת חשובה לי לא פחות, ואני עדיין אותה מירלה גל.
"נכון שאנחנו חיים במדינה שהנושא הביטחוני נתפס בה כנושא החשוב ביותר, ואני לא מקלה ראש, לא בפצצה האיראנית ולא במהומות במצרים, אבל בשנים האחרונות הבנתי שלא מייחסים פה את החשיבות הראויה לתחום החברתי. אם לא נתעשת ונבין את זה, בהמשך תהיה לנו בעיה ביטחונית, ואנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב של התמוטטות".
איך את רואה את מצבן של הנשים היום בישראל?
"אמנם אנחנו כבר שופטים נשים בתפקידי מפתח כמו שאנחנו שופטים גברים, ברמת הביצועים והתוצאות, אבל בהתייחסות אליהן אנחנו עדיין נותנים להן שמות לא חיוביים. אישה אסרטיבית? זו לא בדיוק תכונה נהדרת. אם הגבר כזה? כל המחמאות מגיעות לו.
"הרבה מינוחים בעולם המיונים מתייחסים לאותן תכונות בצורה שונה אצל גברים ונשים. מפה האסוציאציה לאישה גברית היא לא בהכרח חיובית, בדיוק כמו שאומרים על גבר שיש לו תכונות 'נשיות', שמשהו דפוק בו כנראה, וגם זה לא נכון. זה העולם המותגי והסטיגמות. תסתכלי על כל מינויי השרים או השרות למיניהם. איך יכול להיות שבממשלה כל כך גדולה, יש כל כך מעט נשים שרות ואם כבר יש, אז זה במשרדים כמו החינוך והקליטה".
זו הרוח הפמיניסטית?
"אומר משהו שאולי יהיה לי לרועץ, אבל אני לא פמיניסטית. בכל הגדרה שיש לפמיניזם, לא הייתי שם ואין לי שום כוונה להיות שם. אני רק בעד שוויון זכויות, ושהטוב ביותר ינצח, בלי קשר למינו. לצערי, ההסתכלות שלי אינה נחלת הכלל, ולמרות שמדברים על העדפות מתקנות, עדיין נוצרות עוולות במעשה. האם אי אפשר למצוא אישה ראויה להכניס לוועדת חקירה? עשינו דרך, אבל יש עוד הרבה מה לעשות".
זה יפתור את הבעיה?
"לא בטוח. אנחנו בעצמנו גם אשמות בבעיה הזו. אני לא רוצה לתת לגברים הנחה, אבל מילא שגברים חושבים שנשים לא ראויות, אלא שלצערי יש מספיק נשים שאני נתקלת בהן, שלא חושבות שנשים ראויות, וזה הכי חורה לי. אם יש נשים שקמות בבוקר, מסתכלות במראה, ואולי בגלל הערכה עצמית נמוכה עושות השלכה גם על האחרות, כמו אותה פולנייה שאומרת 'אם אני לא יכולה, אז גם היא לא יכולה', אז פה הבעיה שלנו. מאידך, צריך להבין שגם העולם הגברי הוא לא עולם קר ונטול רגשות".
ואת זה את אומרת כמי שעבדה צמוד לגברים.
"בהחלט. כמו שלי כאב הלב כשלא יכולתי להיות ביום ההולדת של הבן שלי בגן, או בטקס סיום בבית הספר, באותה מידה זה כאב גם לכל גבר שלא הצליח להגיע למסיבות של הבן שלו. לא פעם הייתי בנסיעות עם חבריי הגברים וראיתי מה עובר עליהם כשהם נעדרים בזמן שמשהו קורה בבית, וזה לא היה יותר קל עבורם מאשר היה עבורי.
"הבעיה היא בחברה שעושה הבדל, ומחזיקה בתפיסה שאומרת 'הה, זה טבעי שאבא לא נמצא והוא חוזר מאוחר מהעבודה', מה שקורה לא רק בעולם הביטחוני או בעולם הריגול. יש הרבה אנשים בארץ שעובדים קשה ונמצאים בנסיעות או שחוזרים מאוחר, אבל כשהגבר חוזר מאוחר, זה נתפס טבעי, וכשאישה חוזרת מאוחר, לא רק שזה לא נתפס טבעי, אלא גם שמים עליה שק של רגשות אשמה".
שמו עלייך?
"בוודאי. אין לך מושג כמה. אבל זה עבר מעליי, כי למזלי קיבלתי מהבית שלי את כל התמיכה. היה לי בעל שהבין אותי וילדים שקיבלו אותי כמו שאני. במערכת כזו של היעדרויות, חייבים ששני בני הזוג יהיו שותפים לזה, אחרת זה בלתי אפשרי. נכון, בעלי הוא לא בשלן גדול, אז לא מעט פעמים הייתי צריכה לוודא שיש מספיק מזון בפריזר שאפשר להוציא ולהפשיר כשאני נעדרת. אבל בסך הכול סמכתי עליו ועל המערכת שסביבי, שתמכה בי".
את רואה את אחד הבנים שלך מצטרף למוסד או מתחתן עם סוכנת מוסד?
"אני בוודאי אעודד אותו אם זה יעמוד על הפרק. הילדים שלי גדלו בבית שבו לשני בני הזוג הייתה קריירה, ואם זו הדוגמה שקיבלו, שילכו על זה.
"אני לא נביא זעם ואני לא באה עם הצהרה שתהיה עוד שואה, אבל האסלאם הקיצוני בעייתי, ומדינת ישראל צריכה לחשוש מאוד משיעור ההתבוללות, שעבר את ה-50%. לא תהיה לי בכלל בעיה אם בניי יתחתנו עם סוכנת מוסד, הבעיה שלי תהיה אם הם יתחתנו עם מי שאיננה יהודייה. מקובל עליי ואעריך אם היא תעבור גיור, אבל לא אעשה בזה הנחות. כחלק מהעם הזה, וגם כחלק ממשפחה ששילמה מחיר מאוד כבד על היותנו יהודים, לא הייתי רוצה לראות את סופנו כעם מגיע בגלל ההתבוללות הזו".
כושר: "אני שונאת מכון כושר, ולא מוכנה לעשות הליכות שלא מוליכות אותי לשום מקום. לכן אני הולכת הרבה עם הכלבה ומסתובבת המון בתל אביב".
מסעדות: "לה רלה ג'פה ביפו. מסה, לארוחת צהריים. כשאני בפריז אני תמיד חוזרת ל'הגאאר' ברובע ה-16, שהבן שלי חושב שאין כמו הפירה שלהם, או לביסטרו ברובע ה-17 ומסעדה קטנה ליד פלאס דה ווז'".
קולינריה: "במשך השבוע אני לא אוכלת מסודר, ואוכלת מאוד לא בריא. בימים ארוכים אני לא אוכלת עד הערב. כמי שהרבה פעמים הייתה בנסיעות ואכלה הרבה במסעדות, כל מה שרציתי לפעמים זה להגיע הביתה ולהכין מרק עוף טוב".
יין: "אני אוהבת ויודעת לשתות, אנחנו הולכים הרבה לברים של יין. לאחרונה הייתי בג'ונו בר יין בכיכר מילנו, ומאוד נהניתי. יש לנו בבית מבחר יפה של יינות, ויש לי אוסף של למעלה מ-3,000 תוויות יין מיינות ששתינו או מביקור ביקבים. אני שותה בעיקר מרלו, גם שיראז, פחות קברנה, כי הוא יותר מכביד".
המקום הכי טוב לפגישת עבודה: "במשרד שלי או בבית הקפה 'ליליות בייקרי', שהוא גם מיזם חברתי יפה".
חופשה אולטימטיבית: "מתי שלא תגידי לי, אני מוכנה לנסוע לפריז, העיר השנייה הכי יפה בעולם, אחרי ירושלים. אני אוהבת גם מקומות אקזוטיים כמו המזרח הרחוק, ולא מזמן הייתי בקובה. טיול שהשפיע עליי במיוחד היה המסע שעשיתי בקיץ האחרון עם הבן שלי לפולין".
קפה: "לא יוצאת מהבית בלי קפה, וסוגרת את היום עם ארבע כוסות קפה".
ספרים: "אני לא קוראת ספרי ריגול - המעטים שקראתי פשוט הצחיקו אותי. אני אוהבת סופרים ישראלים, ובעיקר סיפורים שמתחברים להיסטוריה של עם ישראל או ארץ ישראל. אהבתי את 'הבחורה מהמרפסת ממול', 'אחוזת דג'אני', 'יונה ונער' ו'הדבר היה ככה', למרות שחברים שלי אמרו לי 'השתגעת? זה ספר על שואב אבק'. כבוגרת החוג לספרות אנגלית, אולצתי לקרוא ספרות מופת לועזית, וגם ממנה נהניתי. עד היום אני חושבת ש'השעות' של וירגי'ניה וולף הוא ספר מדהים".
ספר זיכרונות: "זה משהו שלא יקרה אף פעם. גם ככה מספיק קשה לי לדבר על הדברים".
סרט: "יכולתי לחיות בקולנוע. יש שחקנים שלא אפספס שום סרט שלהם, במיוחד מריל סטריפ וג'ק ניקולסון. עד היום הספר והסרט 'אהובת הקצין הצרפתי' מעבירים בי צמרמורת. אהבתי לראות איך קלינט איסטווד התגלה כבמאי מוכשר ואיך כמי שנתפס כשחקן של סרטי אקשן, הפתיע את כולם במשחקו ב'גשרים של מחוז מדיסון'. הסרט הצרפתי האולטימטיבי בעיניי הוא 'גבר ואישה'".
מוזיקה: "אני די שמרנית בתחום הזה, יכולה לשבת בין שתיים לשלוש בצהריים במכונית רק כדי לשמוע את 'רגעי קסם' ברשת ב"'.
מחול: "אני לא מפספסת שום הופעה של ענבל פינטו ואבשלום פולק. הם עושים עבודה מופלאה, תענוג לעיניים ולאוזניים".
תיאטרון: "אחת ההצגות האחרונות שראיתי היא 'גטו', שהרשימה אותי במיוחד. מאז שעזבתי את המוסד הבנתי שעכשיו לא רק שאני קונה כרטיס, אני גם יודעת שאלך".
אופנה: "בארץ אני אוהבת את גרשון ברם, בניו יורק יש את קלווין קליין ובצרפת יש כמה חנויות שאני אוהבת, אבל בסך הכול מעדיפה אופנה ישראלית. יש כאן כישרונות אמיתיים".
חברים: "יש לי כמה קבוצות של חברים, ויש פרלמנטים שונים, אחד מהם הוא הפרלמנט של בר יין. יש פגישות של זוגות, ויש רק של החברות הקרובות".
פייסבוק: "ממש לא. גם כי החברים שלי הם אמיתיים, וגם כי אני לא מוכנה לדווח על כל צעד ושעל שעשיתי".
"מה שחשוב זה להציב יעדים, אחרת לא מגיעים לשום מקום"
עד לפני שנתיים כיהנה גל כסמנכ"לית משאבים באפריקה ישראל. "יש בישראל שתי נשים מנהלות בנקים שהגיעו לתפקידן בחסד, ויש נשים שהגיעו למעמדן כי הן ירשו, עובדה שאיננה בהכרח ערובה להצלחתן", היא אומרת. "אין מי שיכול לערער על מוכשרותה ויכולתה של עופרה שטראוס לנהל את האימפריה שאביה העביר אליה, באותה מידה ששרי אריסון, עם כל העבודה הטובה שהיא עושה, בכל זאת נשארת 'בתו של', כמו גם צביה לבייב.
"הבעיה מבחינתי היא במקום אחר. לא פעם, כשאני מקבלת הזמנה לכנס מסוים ורואה את רשימת הדוברים בו, אני צריכה זכוכית מגדלת כדי לראות שם אישה דוברת. אני, שעשיתי 180 מעלות מהמערכת הכי גברית שיש, להוציא אולי את שדה הקרב, למערכת הכי נשית שיש, מאמינה שאפשר להגיע ליעדים גבוהים יותר".
מתי?
"לא נהיה שם בשנתיים הקרובות, אבל על ציר הזמן, הילדים שלנו כבר מתחנכים אחרת, ואני בטוחה שמה שלנו לא נראה טבעי, להם זה כבר יהיה חלק ברור בחיים.
"מה שחשוב זה להציב יעדים, אחרת לא מגיעים לשום מקום. מהמקום שבו ביליתי את מרבית שנותיי למדתי לדעת שצריך לשים יעדים, גם אם הם מוגדרים כלא ריאליים עבור בני תמותה. אם נציב לעצמנו רק יעדים ריאליים, לא נתקדם לשום מקום".