זמן שנשאר ואין רחמיםדקות הפתיחה של "ביותיפול" ילמדו אתכם את שני הדברים המרכזיים שעליכם לדעת על סגנונו של במאי הסרט: אלחנדרו גונזאלס אינאריטו. הראשון: שמציאות ובדיה הם עבורו בעלי ערך שווה ביצירה קולנועית, והשני: שמבחינתו הצופים הם אלה שאמורים לחבר את חלקי התצריף של העלילה. בשל כך, סצנת הפתיחה המרגשת, היפה, המיסתורית - שתשוב שוב בעת נעילת הסרט, מעמידה במרכזה זוג ידיים, מונפות לאוויר, ומנהלות דיאלוג של אהבה, אך גם מעלות את השאלה לגבי זהות בעלי הזרועות, ומיד אחריה סצנה המתקיימת בשלג כבד, שנראה כאילו נמצא באזור הלימבו שבין העולם הגשמי לזה הרוחני. כמו תחנת הביניים שבין החיים למתים. מיד אחר כך מגיעה סצנה בחדר טיפולים אצל רופא המודיע לגיבור על מחלתו הקשה.
שני גיבורים יש לסרט הזה: הבמאי, שהביא לעולם יצירות קולנועיות מרשימות כמו "אהבה נושכת", ו"בבל", והשחקן הראשי: חוויאר ברדאם, שכבר הוכיח, בתפקידים נהדרים כמו ב"לפני שהלילה יורד" ו"הים שבפנים", שהוא מסוגל לשאת על כתפיו סרט שבו שאר השחקנים ייראו מיותרים. החיבור בין השניים נדמה מושלם, בעיקר בגלל שהתוצאה לא נראית כמו תוצר של במאי-ושחקן שעשו שם לעצמם בעולם, ומכרו את נשמתם לאלוהי הוליווד, אלא נותרו במציאות הקודרת, העלובה, וברחובות המזוהמים, שהם עצמם מכירים מקרוב.
מציאות מזוהמת
ברדאם מגלם בסרט פושע קטן שתפקידו לתווך בין זייפני מוצרי יוקרה, וכולנו מכירים את תיקי הג'וצ'י המזויפים שנמכרים בכל עיר גדולה בעולם, לבין הרוכלים ברחובות. הוא אחראי על גידולם של שני ילדיו, בגלל שאימם היא נרקומנית הסובלת ממחלת נפש, ובתוך כל זה הוא גם מגלה כי הוא סובל ממחלה ועומד למות בזמן הקרוב. המציאות היחידה המוצגת בסרט היא מציאות עלובה, מתישה, כואבת, שבה כולם דופקים את כולם, מנצלים האחד את השני, והכל כדי לשרוד, או כדי להרוויח אגורה. אינאריטו מציג לנו את הרחובות הסודיים של אירופה, רחובות שאף פעם לא נגיע אליהם כתיירים: את מהגרי העבודה האפריקאיים הלא-חוקיים שחיים בבתים עלובים, ואת תנאי העבדות שבהם מועסקים הסינים במרכז ברצלונה. אין רגע אחד של רחמים בסרט, הכול מוצג ישירות לפרצופם של הצופים, בלי טיפת רחמים, אבל כן יש בסרט רגעי חסד, רגעי זכרונות על עבר טוב יותר, על הצעת נישואין מרגשת, על ארוחה משפחתית נעימה, ואפילו רגע בודד אחד שבו הגיבור מעביר יד רכה על פניו החנוטות של אביו המת.
ובאמת, בסיכומו של דבר, "ביותיפול" - שם גאוני המסמל את אזרחי העולם שלא רק זוכים לראות את יופי, אלא אפילו לא יודעים לאיית אותו, לא מסתפק בהצגת מציאות יומיומית, דוקומנטרית כמעט, על חייו של אדם בודד, וכמוהו של עשרות מיליונים ברחבי העולם. התמה האמיתית של הסרט עוסקת במה שמרגישים מאות מיליונים: ערגה להורה, לאב חסר, לאם לא מתפקדת. "אל תשכחי אותי בבקשה", אומר הגיבור לביתו, לקראת סופה של היצירה, וזו הליבה של האנושות: געגוע לאהבה הורית. והמסר הוא חד, וכואב, במיוחד כשהוא מגיע מתוך פניו של גיבור, שאמנם מעשיו רעים, אבל האופציות הקיימות מולו, הבחירות בין רע פחות לרע יותר, כה מצומצמות, שאפילו אנו כצופים מרגישים אליו, ואל המעשים שלו, חמלה.
ביותיפול, בימוי: אלחנדרו גונזאלס אינאריטו
