הפרקים הקודמים ביומן של אמיר וינטרוב:
פרק 6: הכסף "הגדול" שלי ■ פרק 5:רשמים מהקרמלין ■ פרק 4: אתה מוכר לי מאיפשהו ■ פרק 3: התרסקתי ■ פרק 2: הפעם הראשונה שלי ■ פרק 1: מסע לניו קלדוניה
טוב, הנה זה בא ושוטף אותי כמו צונאמי. ההתרגשות לא הלכה לשום מקום. להיפך. כמה זמן שהיה לי להתכונן מאז הטלפון שבישר לי, 'אתה מחליף את הראל במפגש הדייויס מול פולין', התברר שכל טכניקות ההדחקה שלי לא עזרו ורגע לפני ההתמודדות עדיין יש לא מעט רגעים שבהם אני מחפש את המצלמה הנסתרת, שתגיד לי שהכל היה מתיחה.
תקציר קצר למי שלא מעודכן: מחר (שישי) אני עולה למשחק הדייויס הראשון שלי בקריירה, כשנפגוש כאן ברמת השרון את נבחרת פולין. הלחץ שאני חווה עכשיו לא נובע רק מהעובדה שזו פעם ראשונה שלי, אלא גם מזה שאני נכנס לנבחרת שבשנתיים-שלוש האחרונות עשתה תוצאות יוצאות דופן בסדר גודל עולמי, כולל הופעה בחצי הגמר מול ספרד. בין לבין מחלחלים אליי כל מיני סיפורים היסטוריים על שחקנים גדולים שלנו שעלו למשחק בכורה בדייויס ומרוב התרגשות עשו במכנסיים.
בנבחרת כמובן קולטים את הלחץ שלי ונהנים ממנו. חלק מהנשמות הטובות אומרים לי שהם מתים לראות את צבע הפנים שלי כשאעלה למגרש ביום שישי.
***
שבוע דייויס הוא שונה באופן מוחלט מכל מה שעובר על שחקן טניס ביום-יום. מיום ראשון התחיל בלאגן שכלל את כל הדברים שאני הכי לא רגיל אליהם: מסיבות עיתונאים, ערב גאלה (שאליו הייתי צריך לבוא עם חליפה מחויטת), ראיונות בטלוויזיה. אבל השוני העיקרי הוא ההרגשה של להיות חלק מקבוצה. אתה מקבל רוח גבית ממערכת שלמה של אנשים ומתחיל להבין עד כמה החיים בענף קבוצתי קלים הרבה יותר. התמיכה מתחילה במסביב: פיזיותרפיסטים שמוצמדים אלינו, רופאים, מסז'יסטים. רק תבקש משהו בשבוע הזה, ותקבל אותו.
הקטע הכי משמעותי הוא ברמה החברית. אתה הופך משחקן בודד לחלק מקבוצה, והמוטיבציה להצליח מונעת כעת גם מהרצון שלא לאכזב את החברים שעומדים לצדך. זו מסגרת שנותנת הזדמנות מצוינת לשמוע איך החברים שלך תופשים את אותם קשיים שאתה חווה בעולם המקצועני ביום-יום. לשמוע איך החיים של אנדי ויוני נראים מפסגת קריירת הזוגות המוצלחת שלהם, ואיך דודי מתמודד עם הקשיים לשרוד בסבב האכזרי. מה שהפתיע אותי לשמוע שלא משנה כמה הם מדורגים גבוה ביחס אליי - עדיין הם מנהלים לעצמם את הקריירה, דואגים לכרטיסי טיסה ולשאר הפרוצדורות המעיקות, ממש כמוני. האבחנה הכללית שלי מהסיפורים שלהם: אין ספק שהחיים שלהם בסבב יותר יפים ונוצצים משלי. ואם זה מה שמחכה לי יום אחד מעבר לפינה, אז אני יכול לחיות קצת יותר טוב עם כל ההקרבות הלא הגיוניות שאני עושה כרגע.
אנדיוני בדייויס. כמה טוב להיות פתאום חלק מקבוצה (צילום: רויטרס)
***
עוד דברים בשוליים של שבוע כזה: למשל, חלק מהזמן מוקדש ל"מסחרה" בינינו השחקנים בעניין הכרטיסים שאנחנו מקבלים למשחק. כל שחקן בנבחרת מקבל מספר מסוים של כרטיסים (הרבה פחות ממה שאתם חושבים) לתת למשפחה וחברים, ומתחיל בניהול עסקאות עם החברים - אנדי עושה עסקים עם דודי, אני מקבל מיוני עוד כמה כרטיסים ליום שישי ונותן לו בתמורה את הכרטיסים שקיבלתי ליום שבת שזה היום שהוא משחק.
עניין נוסף הוא התקשורת: אני לא מצליח להבין אם הם באמת רוצים שנצליח. די מצחיק אותי שבמסיבת עיתונאים, שגם ככה אני מגיע אליה בלחץ, העיתונאים מנסים לשים עליי עוד לחץ במקום לפרגן וקצת לעזור. אבל כנראה שגם עם זה צריך לדעת להתמודד ובסופו של דבר זו העבודה שלהם. אנחנו בכל מקרה עושים את ההכנות שלנו לפני מסיבת עיתונאים, של מה הם ישאלו ("הם ישאלו את השאלות הרגילות") ואיך אנחנו נענה על הדברים הרגילים ("יהיה מפגש קשה מאוד", "אנחנו חייבים את הקהל"). אבל אני מודה שתמיד בסוף הם מוציאים את הנקודה ללחוץ על ההדק ולדחוק אותנו לפינה עם איזו שאלה שמוציאה אותנו משיווי משקל.
דבר אחרון שגיליתי בשבועיים האחרונים, הוא שבסופו של דבר דברים טובים על המגרש גוררים דברים טובים גם בחוץ ושיש מחיר להצלחה: בימים האחרונים חתמתי על הסכם עם חברת דיאדורה, שייתנו לי עכשיו את הציוד שאני צריך. וגם בפן המנטלי, מלבד הפסיכולוג עמוס מיתר שעובד איתי ועושה עבודה נפלאה, גם המרכז של ד"ר אורה גולן לקח על עצמו לטפל בי ולעזור לי לנטרל כל מחסום רגשי שעומד ביני לבין ההצלחה, ולעזור לי במימוש הפוטנציאל.
המחסום הראשון שבאמת מטריד אותי כרגע: אני חייב להצליח להירדם ביום חמישי בלילה.