הקהילה הגאה כבר לא שונה וחריגה על המסך. נשיקות בין גברים או בין נשים הן כבר לא נושא לישיבות מערכת. גילי שם-טוב מנהלת מערכת יחסים לסבית בדוקו-ריאליטי "בקרוב אהבה", ופרידה הכט מדברת על בת זוגה ב"האח הגדול".
אנשי התקשורת מהקהילה שהגיעו למוקדי הכוח, מודעים להשפעתם על השיח הציבורי, ולמידה שבה עמדתם מקדמת את השוויון בחברה הישראלית. חלקם מחליטים לנצל אותה, במובן הראוי של המילה, ולהוביל את הטמעת הלגיטימציה למה שנחשב שונה. לא פשוט לשנות תודעה של מיליונים, אבל כל מהפכה צריכה להתחיל בנקודה מסוימת. עמדה בכירה בגוף תקשורת מרכזי היא נקודת פתיחה טובה לזה.
הכתבת הפוליטית של "מעריב", מיה בנגל, חיה בתל-אביב עם בת זוגה, כתבת הקולנוע נירית אנדרמן. השתיים מגדלות את בתן בת השנה וחצי, שנולדה מתרומת זרע. בנוסף לכתיבה, בנגל היא גם ממגישות "ערב חדש" בחינוכית והשעה הפוליטית ברדיו 103.
"החברה הישראלית מקבלת היום את הקהילה הגאה הרבה יותר מאשר לפני עשור", היא אומרת. "הומואים ולסביות, כמו גל אוחובסקי ודנה אינטרנשיונל, הופיעו בפריים-טיים, יש חבר כנסת הומו ואף אחד כבר לא מתרגש מזה. למרות שלפני שנה וחצי בא הרצח בבר-נוער, ומבחינתי, הרגשתי שקפא לי הדם".
- אחרי הרצח כתבת טור שבו קראת להומואים ולסביות לצאת מהארון. זו הייתה חשיפה גדולה גם בשבילך?
"מבחינתי, הרצח בבר-נוער הוא אחד הרגעים המכוננים, כי בתור עיתונאית שכותבת במגרש הפוליטי, הבנתי שיש משהו מאוד חשוב בלצאת מהארון כדרך להתמודד עם האלימות הזו. זה נכון שכבר קודם לכן לא חייתי לגמרי בארון, אבל אותו הטור, ביחד עם אירוע מכונן נוסף כמה חודשים קודם לכן, היו היציאות הגדולות שלי מהארון".
- מה היה האירוע הראשון?
"מעט לפני הבחירות האחרונות לכנסת, נירית כבר הייתה בהריון מתקדם, ואני הוזמנתי כעיתונאית אורחת לדבר בתוכנית של גאולה אבן בערוץ 1, כשהמרואיין היה אלי ישי. אני יושבת שם, וישי נשאל על ידי גאולה, למה לפני כל מערכת בחירות הוא חייב לשלוף את הטענה שהומואים ולסביות הם חולי נפש. ואני יושבת באולפן, בשידור חי, ושומעת אותו חוזר על הדברים האיומים האלה. הוא יודע שאני לסבית, וסומך על כך שאני אשתוק. הוא בנה על זה שלא ארצה לצאת מהארון.
"עד לאותו יום לא הצהרתי זאת כלפי כל העולם. אנשים שעבדו איתי ידעו, גם פוליטיקאים ידעו. כשהיו שואלים אותי, הייתי עונה תשובה ברורה. ואני יושבת שם, ואלי ישי אומר שאני חולת נפש, ולי עובר בראש שעוד מעט אני הולכת להיות אימא, ומה יקרה אם הבת שלי תראה את הראיון הזה ותראה שלא הגבתי. אולי היא תבין מזה שאלי ישי צודק, ושאני מפחדת.
"וככה, רק עצם העובדה שידעתי שהולכת להיוולד לי בת גרמה לי להעמיד אותו במקום, ולשאול איך זה שהוא חוזר ומתראיין אצלי, ונותן לי לשאול אותו שאלות, אם הוא מאמין שאני חולת נפש".
מתחת למכסחה של ליברמן
- יצאת מהארון כי את מרגישה שזה תפקידך, כעיתונאית בכירה שהיא גם לסבית?
"עשיתי את זה ברגע שהיה נכון מבחינתי ביחסים שלי מול הפוליטיקאים, מול התקשורת וגם תוך התכתבות עם הבת שעוד לא נולדה באותו היום. אני רוצה להכין אותה לחיים טובים ככל האפשר, והעובדה שהיא נולדה למשפחה אלטרנטיבית, זה דבר שיאתגר אותה. הכול נראה לה טבעי בתור תינוקת, עד שהיא תגדל, ואז יבואו אנשים ממערכת החינוך או אנשים כמו ישי שיסבירו לה שהאימהות שלה חולות נפש.
"וכן, אני מרגישה שיש לי תפקיד כעיתונאית, וזה חשוב לצאת מהארון כדי שאנשים לא יוכלו להצביע עליי בתור חולת נפש. זה שומט את הקרקע תחת הטיעונים שלהם. זה הופך את ישי למגוחך".
- ישי ממשיך להתראיין אצלך. הוא התנצל?
"לא. דיברנו מאז כמה פעמים, כי מעצם היותי כתבת פוליטית אנחנו בקשר, אבל אף פעם לא על זה. אולי פעם אחת הוא התלוצץ ככה לפני שידור, ושאל אם אני הולכת לעשות לו את זה עוד פעם. הוא חשב שאולי טמנתי לו פח באיזה אופן. אבל לי ברור שהוא עושה את זה כגימיק בחירות, כי הוא לא באמת חושב שאני חולת נפש, אבל הוא מעדיף לעורר את הפחדים של הבוחרים".
- איך העובדה שאת לסבית מקרינה על העבודה שלך בתקשורת?
"זה מקרין על הרבה החלטות בחיים, כמו שאצל הדתיים הדת משפיעה. לא שלהיות לסבית זה דת, אבל זה חלק גדול ממני, וברור שזה חייב להשפיע על התנהלותי המקצועית. בתפקיד שלי אני באה במגע עם אנשים מכל הקשת הפוליטית, כולל הימין, וכולל אנשים שהם לא בדיוק שוחרי זכויות אדם או בעד קידום הומואים ולסביות, אז ברור שיש לי השפעה לא מבוטלת".
- השיח הציבורי שונה מהאופן שבו אנשים מתנהלים ומדברים על הנושא באופן פרטי?
"כן. פוליטיקאים ממפלגות הימין שומרים על כללי המשחק. יש את השיח הציבורי, אבל כשמשוחחים איתם אחד לאחד הם מתרככים, והם הרבה יותר סובלניים מהקו שהם מייצגים כלפי חוץ".
- איזה יחס מפגינים בישראל ביתנו, המפלגה השלישית בגודלה?
"מאוד קשה לאפיין אותם. מצד אחד יש ברשימה את אורלי לוי, שהיא ליברלית ופתוחה, ומצד שני את אנסטסיה מיכאלי, הרחם הלאומי. בסופו של דבר, מי שקובע שם הכול זה רק ליברמן, והטון שלו הוא קודם כל לאומני. ליברמן הוא זה ששם את הגזענות על השולחן בגלוי, וגם מוביל הצעות חוק גזעניות, ואף אחד לא פוצה פה, ולכן הוא הדבר המדאיג ביותר בשיח הפוליטי כיום. מי שלא מדבר בקול שלו, צריך לפחד.
"הרדיפה שמתבצעת כיום נגד ארגוני זכויות אדם, האמירות שלו שרופאים למען זכויות אדם זה סייעני טרור, זו תופעה מדאיגה מאוד - כי בתוך הקבוצות שהוא יוצא נגדן, יש גם את הקהילה ההומו-לסבית, מיעוט קטן, שעד היום הוא לא התבטא נגדה באופן ישיר".
- את חוששת מהיום שיהיה כאן רוב דתי לאומני?
"עוד לא הגעתי ליום שבו אני ממש חוששת. אני בהחלט סומכת על החברה הישראלית, ולשמחתי יש הרבה הומואים ולסביות בתקשורת שיתנו פייט טוב לערכים. הקהילה שלנו היא בעלת זיקה פוליטית חזקה יותר ורגישות יותר גדולה לזכויות אדם, וכרגע הם נמצאים מתחת למכסחת הדשא של ליברמן. אבל אני מקווה שכולם יתפכחו, ואני כעיתונאית אעשה הכול ואתעמת איתו כמה שצריך. מה שבטוח זה שאסור לזלזל בו. הוא מאוד שקול וחכם, ודואג שלא יהיו לו פליטות פה".
- את מרגישה שאת מייצגת את הקהילה ההומו-לסבית?
"כן. יש עליי חובות כמו לצאת מהארון, כמו להעמיד פוליטיקאים במקום. לפעמים אנשים פונים אליי. הכי מרגש זה כשפונים אליי חבר'ה צעירים ברחוב, ואומרים לי שהם שמחים שלקהילה יש פנים בטלוויזיה".
- אם המצב כל-כך השתפר, על מה עוד יש להיאבק?
"העובדה שיש אנשים בארון, זה אומר שיש עוד מה לעשות, כי להיות בתוך הארון זה לשתף פעולה עם משהו. אני נגד אאוטינג, שזה דבר בזוי ביותר, אבל אם יש אנשים בארון זה סימן שהם מתביישים במשהו. אני יודעת שיש המון אנשי תקשורת בארון, וזה חבל. יש חופש מאוד גדול לחיות באופן פתוח וגלוי, בלי גרם של בושה. ואני יכולה להעיד שגיליתי שאני לסבית מאוחר יחסית, בגיל 27".
- כפרשנית פוליטית, מה דעתך על ההתנהלות של ציפי לבני?
"בעבר היו ניסיונות של ביבי וברק להשפיל אותה, לקרוא לה ציפורה, להקטין אותה, כי הם פחדו ממנה. הנה באה אישה, שהיא בן אדם ערכי ומוסרי, וממלאת תוכן לערכים שכולם התרוקנו מהם. ולמרות שהיא לא הניפה דגל פמיניסטי, היא יודעת שזה חלק ממנה. אני רואה אותה כשחקנית כדורסל, מרכיבה לעצמה צוות קטן וחכם, ופועלת במגרש בשפה שונה משלהם - והם חששו ממנה, בתור אישה חזקה שמסמלת מבחינה ערכית את ההפך הגמור משניהם".
"ההריון התרגש עליי בפתאומיות"
ליאת פלדמן, מנהלת התוכן בקופרמן הפקות, ולשעבר מנהלת התוכן של ערוץ 10, מעולם לא הסתירה את היותה לסבית, אולם חשוב לה להדגיש שהיא מגיעה לעבודתה לא כמייצגת של הקהילה, אלא כאדם מקצועי ששופט תכנים ללא קשר לחיים האישיים.
בשנה האחרונה היא עברה מהפך בחייה האישיים, כאשר נכנסה להריון באמצעות תרומת זרע מאסף, ידיד שלה מגיל 20. היא ילדה תאומים, עזבה את ערוץ 10 והצטרפה לקופרמן הפקות ("האח הגדול", "רמזור", "אימא מחליפה").
- בשנה האחרונה החלפת לא רק מקומות עבודה, אלא גם סטטוס בחיים.
"זו הייתה השנה הכי רבת תהפוכות בחיי. המהירות שבה נכנסתי להריון הפתיעה אותי, כי אני כבר בת 38. לא יכולתי לאחל לעצמי שותף טוב יותר להורות מאשר אב ילדיי, אסף. הוא אב פעיל מאוד עם הילדים, חי בנפרד ממני ומבלה עם התאומים לפחות חצי מהזמן.
"רק בגיל 36 הרגשתי שאני רוצה להיות אימא. כל שנות נערותי ובגרותי מעולם לא קשרתי את חוויית ההורות עם הזוגיות. חשבתי שהדברים לא תלויים זה בזה. אני אסירת תודה על כך שהקמתי משפחה עם חבר טוב שאני מכירה מאז גיל 20, ואנחנו כמעט כמו אחים. הוא אב רגוע, שותף פעיל וקשוב, וזה מצע משמעותי מאוד לגידול הילדים.
"ההריון התרגש עליי בפתאומיות, ומאוד חששתי מההמשך. כל הזמן ידעתי שיש עוגן חשוב בחיי, והוא העבודה בערוץ 10. חשבתי שמיד אחרי הלידה אחזור לעבוד, אבל הדברים התגלגלו אחרת ונשארתי בבית 7 חודשים. כיוון שאני בן אדם שחייב להיות עסוק, באותה תקופה התחלתי לעבוד על הצעה לדוקטורט, ואני כרגע במסלול כתיבת דוקטורט בתחום המקצועי שלי, שהוא פסיכולוגיה קלינית".
- מניסיונך, גופי תקשורת מנוהלים בצורה שוביניסטית?
"בעבר נטיתי לחשוב שאין הבדלים בין גברים לנשים, ומה שאתה עושה, מבחינת התוצאה, זה מה שחשוב. השנה האחרונה בחיי, עם כל השינויים המקצועיים שהיו בה, לימדה אותי שהתפיסה הזו היא בין פשטנות לנאיביות. גיליתי שנשים נדרשות לרטוריקה מאוד שונה מגברים כדי להיות משמעותיות בארגון גדול.
"תמיד עבדתי בסביבה מאוד גברית, כי בתוכניות ההומור רוב התסריטאים הם גברים, ובשנה האחרונה הבנתי שהמקום המשמעותי שהיה לי בארגון נושא איתו מורכבויות גם מעצם היותי אישה. הבנתי גם עד כמה קל היה לאנשים להגיד על אישה שהיא תוקפנית, ועל גבר שהיה מתנהל באופן דומה היו אומרים שהוא אסרטיבי. אישה שלא חוששת מעימותים נתפסת כתוקפנית. אבל בגלל שאני טיפוס שמאמין באחריות אישית ועבודה עם עצמך, אני עדיין מאמינה שגם אם דברים לא מסתדרים, האחריות היא עליי".
הריאליטי טוב ללסביות
פלדמן סבורה כי כדי להבין את השינוי שעברה הקהילה, יש להסתכל על לוח השידורים. "הנראות על המסך היא הדבר החשוב, זה מה שיוצר אצל הצופים את הניסיון המצטבר. אמנם היום זוגיות של גברים נראית יותר, ואילו הלסביות מוסתרות ונחבאות, אבל החברה משתנה כל הזמן, ומכיוון שיש יחסים של היזון חוזר בין הטלוויזיה לבין החברה, גם זה ישתנה".
- מישהו צריך לדחוף את השינוי.
"לשמחתי הטלוויזיה הפכה למקום שבו אנשים מביאים את האג'נדה הפרטית שלהם. הם מאמינים שניתן ליצוק משמעות לתוך החיים באמצעות הופעה בטלוויזיה, וכך גם נשים, לסביות ואנשים אחרים שאינם במיינסטרים".
- איפה רואים את ההבדל?
"פעם הסאבטקסט בתכנים טלוויזיוניים היה שאם הדרמה לא תיגמר בחתונה, אז זה ייגמר באסון. היום זה כבר לא כך, וזה קורה בעיקר בריאליטי. מהבחינה הזו, הריאליטי הפך לדבר המרכזי ביותר בשידורים, מעין חוד החנית, כי הוא מציג אלטרנטיבות למיינסטרים. מבחינתי, העובדה שאנשים מציגים אופציית חיים שונה, שהיא אפשרית והיא לא דמות הלסבית העגומה והמבודדת, כמו שזה הוצג בעבר בסרטים ובדרמות, זה תהליך חיובי".
- בריאליטי רואים תהליך של הקצנת החשיפה העצמית, וזה תהליך שמתעצם גם ברשתות החברתיות.
"בהחלט, ההנצחה העצמית בפומבי היא בעצם המשמעות של הרשת החברתית. אחת הסיבות להצלחה של "האח הגדול" היא העובדה שזה אונליין 24 שעות ביממה. זה עולה בקנה אחד עם הצורך האנושי הקיים כיום להיות מחובר כל הזמן, ולהיות חלק מקהילה. גם בפייסבוק וגם ב"האח הגדול", אתה אף פעם לא לבד. העידן שלנו מעודד פתיחות, ולא סתם הוא מכונה עידן אבדן הפרטיות. בנוגע ללסביות, ערבים, גמדים, הפתיחות הזו מעודדת נראות של אנשים שהיו יותר סמויים קודם".
- איפה טמון ההבדל הגדול מבחינתך בין ערוץ מסחרי לגוף הפקות פרטי?
"קודם הייתי צריכה לחשוב כברודקאסט, מה מתאים לשידור בערב, עם תביעות של לוח שידורים, והקריאטיביות שלי הוגבלה. היום היזמות היצירתית היא חלק מאוד משמעותי בתפקיד שלי. אני כבר לא חלק מארגון גדול, אלא מחברה פרטית שרוצה להתפתח, ומהבחינה הזו אני מרגישה שבורכתי בעבודה עם אלעד קופרמן. יש משהו חם, נשי ורגיש בעבודה איתו. לא הכרתי אותו קודם לכן מעבר לשלום-שלום, ואני מאוד מאושרת מהפינג-פונג היצירתי שנוצר בינינו".
בעקבות אלן דג'נרס
ארנה קזין, 43, סופרת ועיתונאית, מאמינה שהזהות המינית צריכה "להחליק פנימה" לתוך הנוכחות התקשורתית. "מה שניסיתי לעשות מההתחלה הוא נונשלנט ללסביות שלי. הזכרתי את העובדה שאני לסבית, הייתי כותבת 'אנחנו הלסביות' והבאתי את ההקשר האישי, לא כדרמה, לא ככתבה של מתי יצאתי מהארון, אלא כעניין רגיל. אחרי כמה שנים של כתיבה בעיתונים הגעתי למסקנה שכבר יש לי קצת שם ודמות עיתונאית, כבר הייתי עיתונאית מקצועית ולא לסבית מקצועית - זה היה הערך המוסף שלי".
בימים אלה היא עורכת את "כעת", סדרה לספרות עיתונאית בהוצאת הקיבוץ המאוחד, חיה בתל-אביב עם בת זוגה, מיכל רינות, ומגדלת את בתן בת השנה וחצי.
- באופן המינורי שבו את מתנהלת אפשר להשפיע?
"כן, כי עשיתי מעשה פוליטי כלסבית מודעת שרוצה להשפיע, ומה שרציתי לעשות זה לכתוב בתוך עיתון שהוא בזרם המרכזי. רציתי לכתוב על הלסביות שלי כדבר מובן מאליו, והמטרה שלי הייתה להשפיע, באמצעות הכתיבה בלב העיתונות המרכזית. ניסיתי להעביר את הנושא של הלסביות מעמודי החדשות, שבהם הייתה לו נוכחות רק כאשר דווח על לסביות שמנסות לאמץ או על אלימות שקשורה בהן, למקום יותר סקסי ויומיומי. להעביר את המסר שלסביות היא לא בעיה, אלא בעיני מי שחושב שזו בעיה".
- בארה"ב הייצוג של הלסביות בטלוויזיה הרבה יותר מתקדם.
"הרגע הטלוויזיוני שאפשר לשים עליו את האצבע כשינוי עבור הלסביות הוא היציאה של אלן דג'נרס מהארון, בתוכנית של אופרה ווינפרי. זו הייתה יציאה מאוד מנומסת, רק עם נשיקה על הלחי והרבה בדיחות מעולות, אבל זה היה רגע דרמטי בנראות של לסביות בתקשורת. עד אותו רגע אפשר היה לספור על יד אחת את הדמויות שלהן בסרטים ובטלוויזיה, והן תמיד הוצגו כבעייתיות. מאז ועד היום יש קפיצה ענקית".
- זה יכול לקרות גם בישראל?
"זה יבוא גם לכאן. כל דבר אצלנו מתרחש באיחור של 10 שנים".