הטור פורסם בגיליון מארס של "ליידי גלובס"
אז בשנה הזו, 2011, מה אני - גבר או אישה? על פי הערכים של ילדותי, אני בטוח כבר לא גבר במלוא מובן המילה, "כמו פעם". על פי ערכי ילדיי, אני ודאי לא עונה להגדרה של אישה. אני אבוד אי שם באמצע, בין הדורות. פעם גבר היה דבר ברור; חסון, מחוספס, בז לקטנות, שש אלי מריבה וחושף את שער החזה המתולתל שלו מבעד לכל הכפתורים הפתוחים של חולצתו. מושבניק, קיבוצניק, איש כפיים. היהודי החדש בתפארתו.
פעם גם האישה הייתה ברורה; מבשלת, אופה, מגדלת את הילדים. עקרת בית, בעלבוסטע גאה. בינתיים עברו כמה עשורים; הגינונים התעדנו, הטיפוח הגברי התרחב, גברים רבים מסירים שיער ממקומות שבעבר היו מוקד הגאווה הגברית. יש רוך חדש באוויר. והנשים - סוף סוף יוצאות מהמרחב המוגן של הבית אל הציבוריות השוויונית. עומדות על שלהן, דעתניות וחכמות.
אנחנו עוד לא שם - בכוכב השוויון המלא - אבל אין ספק שהנוף האנושי שלנו משתנה. ביטויים פרימיטיביים כמו "הומו", "כוסית" ו"שערות ברגליים" עוד משמשים כתגיות סקסיסטיות, אבל הקשבה מדויקת יותר לשיחתם של ילדיי מגלה לי שהם כבר מחוץ למעגל הזה. הם חיים בחברה שבה הגבר והאישה הם אותו דבר. עם ההבדלים המתבקשים. שווים ושונים יחדיו.
אני מנסה להבין את ההבדל בין הבנים והבנות שלי. אנחנו מחכים לנכדים מבני הבכור ומבתי הגדולה. כשאני מספר על זה אני אומר ש"הבן והבת שלי בהריון". וזה ממש כך: שניהם מתרגשים, מתכוננים ומקננים בדרך דומה מאוד. אמת, הוא יהיה אבא והיא אימא, כי הטבע הוא תחום שהדור שלנו עוד לא מערער עליו, אבל כל השאר שווה ודומה.
אני רואה את התכונות של בת זוגי מגולמות בבניי ואת אלה שלי מתגלגלות אל בנותיי, ולהיפך. מיניותם וזהותם ברורה לחלוטין, ועם זאת, אחרת לגמרי משל הורינו - אך דור אחד אחורה. במושגים של פעם הם גם נשיים וגם גבריים. במושגים של היום הם פשוט בני אדם שהמחיצות של אתמול לא מעניינות את המחר שלהם.
ולעומתם, הוריי. כשאני שואל את עצמי מאיפה בעצם אני פמיניסט, איך זה התחיל, אני חושב שהתשובה היא מהבית. האמירה הכי קשה של אמי זיכרונה לברכה נגעה לזהותה האישית. בכל פעם שהיא אמרה את המשפט הבא התקפדתי כולי: "תמיד הייתי של מישהו", היא נהגה לומר. "הייתי הבת של, האחות של, האישה של, ועכשיו אני האימא של". לא עזרו מאמצי השכנוע.
בשבילי היא תמיד הייתה ותהיה אימא, ועם זאת הרבה יותר מסתם מי שילדה אותי. הרבה יותר מאשר סתם אדם "של". ממנה וממנו קיבלתי את אחדות השינויים האנושית. הרבה פעמים אני גם חושב על ההבדלים ביני לבין אבא שלי (רובם ככולם לטובתו). כשאני נולדתי הוא היה בן 47. אבל לא היה זה פער הגילים שעמד בינינו, אלא שלושה סדרי עולם.
אבא נולד ב-1909, בעולם שעוד חי על פי סדרי המאה ה-19. הוא נולד, גדל והיה לאיש בעולמות שונים לחלוטין מאלה שלי, והתהום הזאת תמיד רבצה בינינו. ובכל זאת, במותו הוא מחק את כל ההבדלים התרבותיים והמנטליים האלה.
פרידתו של אבי אהובי מהעולם הייתה אטית ומסודרת. במשך חודשים רבים ישבנו איתו מדי בוקר, ושוחחנו. דיברנו על זיכרונות שהיו וביקשו רענון אחרון, על תכנים שרצה להדגיש בטרם ייאלם לעולם, על שאלות אחרונות בהחלט, שהמתינו לתשובותיו המבהירות.
באחד מאלה הימים הוא פנה לעדה, אחות לבי, ושאל אותה: "יש לך נייר ועט?", "כן", היא השיבה. "אז תרשמי משהו. תרשמי את הדברים שאני מבקש שתגידי בלוויה".
עברו הימים והשבועות, ואבא נקרא לישיבה של מעלה. עמדנו יחד עם רבים מהמוני בית ישראל, שועים ופשוטים, בכינו וליווינו את האיש החכם והאהוב לנו ולכלל. ספדו לו ראשי העם ומנהיגיו. וגם אחותי, אישה יחידה בין סופדים גברים רבים, שקמה והדהימה את כולם במילים שאבא הכתיב לה: "אבא ביקש שאומר דברים ליד מיטתו והסביר לי את דעתו, כי המהפכה החשובה ביותר שהתחוללה במאה היוצאת, הגדולה שבמהפכות, היא כניסתן של הנשים לעולם המעשה והיצירה.
"זו מהפכה גדולה מהמהפכה הצרפתית והקומוניסטית, כיוון שבעקבותיה זכה העולם בתוספת של חברות מלאות לחיי המעשה והיצירה בעולם. בכל מקום שבו הושלמה מהפכה זו, זכתה החברה בעוד 100% של בני אנוש שנעשו שותפים מלאים לחיי החברה". ועוד, ציין אבא, שהוא "חושש שלא כל חלקי החברה שלנו מודעים לחשיבות מהפכה זו".
מתוך שיפולי קברו איתגר אבא את המחשבה האורתודוקסית של זמננו, על פי שותפות החיים שלו ושל אימא המנוחה. אני זוכר היטב את המחשבה שפילחה את הרהוריי מבעד לכאב האבלות: זאת מורשתם, זו צוואתם הרוחנית. צוואת השוויון והצדק.