כאשר אדם "הוא שיכור בהיותו נוהג רכב... דינו מאסר שנתיים או קנס" - כך נקבע בסעיף 62 (3) לפקודת התעבורה. הנהג מרק פטריק פגע, במצב של שכרות, בילדה שחר גרינשפן והפך אותה לנכה. על כך נגזרו עליו קנס, עבודות שירות ושלילת רישיון. אם זה העונש על פגיעה באדם תוך נהיגה בשכרות, איזה עונש יגזרו על אדם ש"רק" נהג בשכרות מבלי לפגוע באיש?
במקרה של פטריק העונש היה חלק מהסדר טיעון. שופטת התעבורה טל אוסטפלד אישרה את ההסדר. היא נימקה זאת בכך ש"הנאשם הודה וחסך זמן שיפוטי יקר, הביע חרטה וביקר בבית-החולים".
אלה נימוקים מעצבנים ומופרכים, ואסביר.
ניצול מצוקת הנפגעת
"הביע חרטה"? - נו בטח, כל עבריין מוכן להביע חרטה לאחר שהוא נתפס, ובתי המשפט חייבים להפסיק לתת משקל כלשהו לנימוק זה. הכלל צריך להיות פשוט: "היית צריך לחשוב על זה קודם מעשה".
נימוק שני: "ביקר בבית-החולים"- אותו הדבר: הרי ברור שמי שנתפס יבקר גם בירח, אם זה יכול לסייע לו.
אם בכלל, אז הביקור בבית-החולים משמעותו ניצול ציני של מצוקת הנפגעת על-ידי מי שפגע בה, לצורך הקלה בעונש. איך שופטת אינטליגנטית לא מסוגלת להבין זאת?
זמן שיפוטי, זמן רפואי
"חסך זמן שיפוטי יקר"? האם התכנסנו כאן, בבית המשפט, כדי לחסוך את זמננו, או כדי לעשות משפט צדק, או לפחות משפט חוק? ואם באמת זה כל-כך חשוב, אז איפה פה החיסכון?
מה שנחסך הוא זמנו של בית המשפט, אבל מצד שני נוצר בזבוז זמן וכסף משווע של בתי-חולים, רופאים, אחיות, ציוד. כי הסדרי טיעון כאלה לא רק שאינם מרתיעים, הם אפילו מעודדים עבריינות תנועה, חוסר אחריות ורשלנות.
כי מה כבר יכול לקרות, אומר העבריין הפוטנציאלי? עבודות שירות? והתוצאה היא עוד נפגעים, עוד הרוגים, עוד פצועים - ועוד בזבוז זמן של הגורמים האמורים לטפל בתוצאות המעשים הנפשעים. ועוד לא אמרנו מילה על הסבל הנורא.
שיגרה מחשבתית
היו כאלה שניסו להקל עם השופטת. "ידיה כבולות" על-ידי הסדר הטיעון, טוענים. אין בכך שמץ של אמת. הנה ההלכה שקבעה נשיאת העליון דורית ביניש בעניין זה: "בית המשפט אינו נוטל חלק במשא-ומתן לגיבושו של הסדר, והוא אינו מחויב לתנאיו".
אז נכון שיש נטייה לקבל הסדרי טיעון, אבל בשורה התחתונה ההחלטה היא בידי בית המשפט. זכותו להחליט אם ההסדר עומד במבחן החוק והשכל הישר. ואם לא - חובתם של השופטים לדחות את העסקה ולפסוק על-פי העבירה והראיות.
שופט המקבל עסקת טיעון כה מופרכת - זה לא מפני ש"ידיו כבולות", אלא מפני ששיקול-דעתו "כבול" באזיקים של שיגרה מחשבתית, חוסר יצירתיות, ואולי אכפתיות במינון נמוך מדי.
אני לא רוצה לקבוע שחייבים לשנות את פסק הדין המוקצה הזה. אני כן מבקש לומר שחייבים לבדוק אותו מחדש.