1. אופס, זה באמת אנחנו.
פרשת יורם זק הייתה בעבור זכיינית ערוץ 2 קשת מה שהייתה הספינה ההולנדית בעבור yes. בשני המקרים המשבר התקשורתי היה חריף, כי הנכסים העיקריים של החברות ספגו מכה. בעוד הנכס של חברת הלוויין היה הקליטה הנקייה של שידוריה, בעבור קשת מדובר בניקיון תוכנם.
בבסיס האידיאולוגיה של קשת עומדת עליונות מוסרית שהיא מנסה לשדר. גם כשזה מעורר מחלוקת או קשה לצפייה, זה תמיד חייב להיות "נכון". זאת תוך הבנה כי הציפייה הערכית שלנו מהטלוויזיה גבוהה מציפייתנו מהשכונה שלנו, מחברינו ואף מהורינו. מה שעובר את מבחן הרחוב בקלות, לא עובר את מבחן השידור.
אך עידן הריאליטי סודק את הערך המוצק של טוהר המסך. האמת הציבורית כפי שאנחנו חיים אותה חדרה אל קודש הקודשים של הצביעות הישראלית - הטלוויזיה. שנים צפינו לכאורה בעצמנו ונהנינו לחשוב שכאלה אנחנו, ופתאום, אופס, הנה אנחנו באמת.
וככל שקשת ניסתה לתת את הטון הערכי, שמובא למשל על-ידי ארז טל שמטהר כל נפיחה מ"האח הגדול" בהערה קורקטית, יש גבול ליכולתה.
המסך נכבש על-ידי הישראלים האמיתיים, ובגלל זה אנחנו כל-כך אוהבים את התוכנית. זה לא קרה כי קשת החליטה, אלא כי אנחנו חיים בעידן של פייסבוק, בלוגים, פפראצי וזרם מדיה בלתי פוסק, עד שכבר לא ניתן לייפות או להסתיר.
וכשמתיישבת שרת התרבות לימור לבנת ואחריה ארגונים חברתיים וחברי כנסת לדיון ארכאי של 'מה קרה למסך', נשאלת השאלה למה הם אינם שואלים מה קרה לנו? הרבה יותר קל להאשים את הצינור, גופי השידור במקרה זה, מאשר את מה שעובר דרכו.
לימור לבנת מעדיפה לחסום את "האח הגדול", כי היא רואה בו את גילויי כישלונה המפואר - היא שרה של תרבות במדינה בה גילויי אלימות, שוביניזם וגזענות פושים בכל עבר. העובדה שהיא רואה אותם רק בטלוויזיה, ולא נניח סביב שולחן הממשלה שלה, מדגימה עד כמה מצבנו באמת קשה.
2. ממשלה מפנקת.
תשדירי התעמולה הממשלתיים חוצים באחרונה גבולות ציניות. למשל התשדיר האחרון של מענק ההכנסה בכיכובו של אלי יצפאן, באדיבות משרד האוצר ורשות המסים. דרושות שניות מהתשדיר כדי לקלוט את תפיסת עולמו של האוצר, הגוף שאינו מאשר בימים אלה העלאה בשכר העובדים הסוציאליים.
כמה ורודים הם החיים בשכר המינימום בעיני הוגי התשדירים הללו. באחד חדרניות לבביות, ובאחר מתפרה ממורקת שמזכירה יותר סניף של סופר-פארם. בלי טיפת זיעה או דוחק, אבל עם חיוכים רחבים השמורים כנראה לאנשים שמצאו את אושרם בעבודה שאינה מאפשרת להם לקיים את עצמם בכבוד.
אל המתפרה פורץ אדם בחליפה מהודקת, בוחר אם חד-הורית לשלושה, ובין פאנץ' כושל לאחר, מחלק לה כסף. האם זו אראלה ממפעל הפיס? האם זה גאידמק ששב לקנות אהבה מהציבור? כל התשובות נכונות.
זו הממשלה הטובה, שבתעמולה שמזכירה משטרים שנופלים בימים אלה, מבקשת להידמות כמי שזורקת כסף לצמיתים, כי הם כאלה נהדרים. לא בכדי התשדיר אינו נותן הסבר מה פשר טוב-הלב הזה, כי בדיוק כמו אותו בנק - כך כל מהות הממשלה פה היא לפנק, לפנק, לפנק.
יצפאן מציג לאותה תופרת את הסכום המגוחך שתקבל מעל גבי אייפד משוכלל, שעולה בערך כמו משכורתה החודשית, כולל התוספת. הקונפטי נזרק, והבנות האחרות במפעל, שלא זכו בשל העובדה שלהן יש גם בעל מפרנס, מפרגנות. ככה אנחנו אוהבים את העובדים שלנו - שמחים ואסירי-תודה.
הדבר האותנטי היחיד בתשדיר הוא החלק שבו יצפאן מסרב לאפשר לפועלת לחבק אותו. הוא עוד יחטוף איזה עוני.