בואו נעשה רגע תרגיל קצר במבוא לבודהיזם. נקרא לו - קבלה. אני מבטיחה שזה ייקח רק כמה דקות, ואז נוכל לחזור בדיוק לאותו מקום שבו היינו קודם. אבל במסגרת התרגיל הזה, בואו נקבל את ראש הממשלה שלנו, ביבי נתניהו, כפי שהוא.
בסך-הכול, אנחנו כבר די מכירים אותו, לא? הוא מכור לספינים, הוא לחיץ, הוא מזגזג, הוא מגמגם, הוא מצהיר ומתחרט, הוא מתרוצץ, הוא רוצה רק לשרוד ולא ממש מצליח לנהל שום תוכנית שאורך החיים שלה הוא יותר מיומיים. הנה, אמרנו את הכול.
אבל עכשיו בואו לרגע נעזוב אותו, ונסתכל על עצמנו: האם ייתכן שבהתנהגות שלנו אנחנו רק מקצינים את תכונותיו השליליות של המנהיג שלנו, ולכן, בעצם, פוגעים באינטרס ארוך הטווח של כולנו?
תראו למשל מה קרה השבוע. נתניהו הציג את תוכניתו לפתרון-בזק למחירי הנדל"ן הגואים והמחסור בדירות, ואנחנו מיד ירדנו עליו רצח.
מצד אחד, הגיע לו. לאופן שבו נתניהו ניסה למכור את התוכנית הזו - החל מהשימוש בסיסמה המטופשת של ה"סופרטנקר", דרך כינוס מסיבת עיתונאים משלו בלי לשתף את שר האוצר, וכלה בתוכנית עצמה שמלאה בחורים ושאלות שאין עליהן תשובות - היה ריח חזק של ספין. התקשורת מיד עלתה על זה כי היא כבר מומחית לספינים ומזהה אותם מרחוק, וירתה.
אבל הכותרות מתאדות, ובשטח דבר לא משתנה.
השאלה המתבקשת היא - למה בכלל הציג נתניהו את התוכנית הזאת מלכתחילה?
והתשובה היא, שנראה שהוא עשה את זה כדי לרצות את התקשורת. לא רק נתניהו, אלא כל נבחרי הציבור: מה הם כבר ביקשו? הם בסך-הכול רוצים תקשורת אוהדת. ואילו התקשורת, מצידה, מזהה את האינטרסים, מתייגת אותם כספינולוגים, יורדת עליהם ומשאירה אותם עם חסך הרבה יותר גדול משהיה להם קודם.
תכל'ס, התקשורת צודקת. נתניהו בילה את השנתיים האחרונות בעיקר בלא לעשות כלום, פרט לכניעה לכמה סחטנויות פוליטיות. גם נבחרי ציבור רבים אחרים הם ספינולוגים רדודים שלא באמת מקדמים שום אג'נדה, אלא אם היא צרה ואינטרסנטית. התקשורת באה ואומרת את הדברים האלה כל יום.
הבעיה היא שזה לא משיג את המטרה. נדמה כי התקשורת חיה במציאות משלה שבה היא צועקת ודורשת להפסיק, להתפטר, ללכת הביתה, אבל לא משיגה תהליך של שיפור, אלא רק של הרעה. אז מה בעצם עשינו?
האם ייתכן שאם אנחנו, לאורך זמן, היינו פחות דורסניים בגישה שלנו, גם נתניהו היה מתנהג אחרת? אולי אנחנו צריכים להיות פחות מתלהמים, אולי אנחנו צריכים לתת יותר תשומת-לב לאג'נדות חיוביות שמובילים אישי ציבור לאורך זמן, אולי אנחנו צריכים להציע פתרונות אופרטיביים משל עצמנו, ולא רק לקטול?
נראה כי בחוסר הסובלנות ובאורך הנשימה הקצר, אנחנו מעודדים את חובבי התקשורת לצאת בהצהרות בומבסטיות היום, כדי שיתחרטו מחר.
התוצאה היא שהתשתיות שלנו קורסות, ואף אחד לא באמת מטפל בטווח הארוך. השבוע קידמה התקשורת את מאבק העובדים הסוציאליים - מאבק ראוי מאין כמוהו. אבל הוא רק דוגמה אחת לתשתיות חיוניות שהגיעו לרמת קריסה.
ממערך הכיבוי הכושל כבר שכחנו, ממערך החינוך הבעייתי שמבריח מורים טובים גם לא מי יודע מה אכפת לנו כרגע, ומן הסתם גם מהעובדים הסוציאליים נשכח בעוד שבוע, כדי להתפנות למשבר הבא שידרוש "טיפול אינסטנט" שלא באמת יעבוד.
נדמה שהתמכרנו לדפוס התנהגות הרסני - איש הציבור שלנו שולף, אנחנו מתנפלים וכותשים, וזה רק גורם לו למוטיבציה לרצות אותנו עוד יותר, ולחפש פתרונות קסם יותר מתוחכמים מתחת לאדמה.
הבעיה עם פתרונות קסם היא שהם מתקיימים בדרך-כלל רק בספרי אגדות. במציאות, הדרך היא קשה בהרבה. צריך לתכנן, לגייס ולרתום אנשים לאמונות שלך, להתמודד עם הקומבינות שלהם ועם האגו שלהם והאינטרסים שלהם, ומדי פעם גם לזכור שאתה פה כדי לשרת איזושהי מטרה, שהיא החשובה מכל.
אבל בדרך שבה התקשורת שלנו עובדת, אין מקום לעבודה מהסוג הזה. אנחנו דורשים ריצוי מיידי, תוצאות, הוכחות, ואם אין כאלה? אנחנו מיד כותשים. ככל שאנחנו כותשים חזק יותר - הקתרזיס אולי מספק יותר, אבל אנחנו מותירים מאחורינו רק רסיסים, וממשיכים הלאה לקטול את המהלך הבא.
משהו פה לא עובד. השיטה לא באמת מקדמת את האינטרסים של הציבור. אני לא רוצה שזה יישמע כאילו אני מסנגרת על נתניהו, כי אני לא. הוא לא מוביל שום אג'נדה אלא חי על רגעים של חסד, בין כותרת לכותרת, בלי שום עשייה אמיתית או כיוון, ומסביב התשתיות רק הולכות ומתדרדרות.
השאלה היא במה אנחנו, כמבקרים שלו, תורמים לכך שזה יהיה אחרת? האם נתניהו הוא תוצר מוקצן של מציאות שבה התקשורת רק יודעת לכתוש, אבל גם לה כבר בעצם אין שום מטרה חוץ מהכותרת של מחר?
מישהו חייב לשבור את המעגל הזה. או אנחנו, או הוא. אז בהכירנו את הנפשות הפועלות, ולאחר שעשינו תרגיל זן קצר וקיבלנו אותו כפי שהוא, האם אנחנו באמת סומכים על כך שראש הממשלה שלנו הוא זה שיחזיר אותנו למציאות נורמלית? או שעדיף שאנחנו?