1. השורות הבאות עלולות להטעות מעט, ועל כן אבהיר שאיני שונא מכבי ת"א, להיפך: נאמני הפיקציה מאוסישקין (אולם עלוב שאכלס לרוב כמה מאות צופים במשחקי ליגה זניחים) הם בעיני גרועים ממרבית אוהדי מכבי ת"א. יחד עם זאת, ההחלטה להעניק לשמעון מזרחי את פרס ישראל, על פועלו למען הספורט הישראלי, היא סוג של בדיחה שמוכיחה שוב שלפוליטיקאים שממונים על התחום בישראל אין שום מושג בספורט. או שאולי יש כאן סוג של משל: הפוליטיקאים מעניקים פרס לפוליטיקאי הגדול ביותר של הספורט הישראלי לדורותיו.
לשמעון מזרחי יש רשימת תארים מפוארת. לו הייתי אוהד של מכבי, אפשר שהייתי תולה תמונה קטנה שלו במקום בולט בבית, ומודה למזלי הטוב שאני אוהד את הקבוצה בתקופה שבה נוהלה על-ידי האיש המוכשר הזה. הבעיה היא שאת פרס ישראל מקבלים על פעולה למען הספורט הישראלי - ושמעון מזרחי, ככל שבנה את מכבי לתפארת אוהדיה, כך החריב את הענף שנקרא "כדורסל ישראלי".
על הניהול הכוחני שלו נדמה שכבר נכתב הכל. הנה בכל זאת כמה ראשי פרקים: חלוקת העולם לאוהדי מכבי או שונאיה; רכישה סיטונאית של שחקנים שלא היו נחוצים כלל לאלופה הנצחית של הכדורסל הישראלי - ורק שלא יעזו חלילה לשרת קבוצה יריבה; עלייה אל משחק שנמשך אל תוך יום הזיכרון בישראל; התעלמות מ"פרשת פנאן" בעת התרחשותה (מזרחי טוען שלא ידע כלום. גם אם מקבלים את גרסתו - זה לא נשמע טוב).
שמעון מזרחי הוא אחרון המכביסטים, מאלו שאמרו עליהם שעבורם הניצחון אינו הדבר החשוב ביותר, אלא הדבר היחיד. זו תכונה מעולה למי שעומד בראש המערכת כבר למעלה מ-40 שנה, ושהביא אותה להישגים אדירים. אבל בכל הקשור ל"קידום הספורט בישראל", אז לא רק ששמעון מזרחי אינו מועמד ראוי - עצם ההחלטה מהווה עלבון צורב לכל אוהבי הכדורסל באשר הם.
שמעון מזרחי הוא לא ספורטאי. ובאשר לישראל? זו מעניינת אותו רק בשל העובדה שהיא מתקיימת בשולי מכבי (במלרע) תל-אביב.
2. אומרים שבודקים חוסן של משהו לפי החוליה החלשה ביותר בשרשרת. אבל כדי שלא להיות ציני, לא אציע שנבחן את הכדורגל הישראלי, או ליתר דיוק את ליגת העל שלו, לפי מצבה של הפועל ר"ג. להיפך: בוא ונבחן אותו על פי מעמדן של שלוש המוליכות: מוטי איווניר השיג תיקו מול הפועל עכו, ספג קללות מהקהל הצהוב והבהיר לתקשורת שהוא יודע טוב מאוד מי מסית את המקללים (אבל משום מה לא נקב בשמו המפורש).
אלישע לוי השיג ניצחון דחוק על הפועל ר"ג, קבוצה שבדרך כלל לא מצליחה להבקיע שני שערים גם מול קבוצות חלשות בהרבה ממכבי חיפה, ונאלץ לשמוע את מה שחושבים עליו ביציע ג'. מעבר לעובדה שזה לא יפה לקלל, אני מבין את אוהדי חיפה: הם שגדלו על אמר ואלמני, בגרו עם עטר, ברקוביץ' ורביבו, והריעו לבניון ויעקובו, לא מסתפקים במקום הראשון, אלא דורשים, ובצדק, שהקבוצה שלהם תגלה גם עליונות מקצועית מובהקת על יריבותיה. אבל המצב של לוי בחיפה עוד טוב: ניצחון מוחץ בדרבי ביום שני הקרוב, והוא ישמח לגלות שהזיכרון של האוהדים ביציע ג' קצר יותר מהפתיל שלהם.
אוהדי מכבי חיפה. פתיל קצר וגם זיכרון באותו האורך (צילום: שלומי יוסף)
ומה תגידו על יוסי אבוקסיס? לא רק שהאיש לא הבין איך נפלה עליו הקבוצה הכי טובה בישראל, ככה סתם באמצע העונה, פתאום בא לו אחד בשם אלי טביב, נדחף לחדר ההלבשה בטדי, ובשם היותו בעל-המאה, רוצה להיות גם בעל הדעה. מי האמין שבשבוע שעבר, כשטביב דיבר על "במבי", הוא בכלל התכוון לאבוקסיס?
אחר כך מתפלאים למה אפילו משחקים בין הגדולות בליגת העל מביאים בקושי 10% רייטינג לערוץ הראשון. הפעם האשמה היא לא ברוממה: הם דווקא הביאו ציוד HD, מסכי טאץ' וכל מיני דברים שדני נוימן מתקשה להבין (חוץ מכדורגל). זה לא הם, אלא הכדורגל הישראלי שמתעקש ללכת אחורה.
3. אני מודה שהניסיון לעשות אקדמיזציה של הכדורגל מדהים אותי בכל פעם מחדש, שהרי אם יש משהו שאהוב עלי במשחק הזה, הוא הלבה, הכאוס שמבעבע כל העת מתחתיו ויכול להתפרץ כמו הר געש בכל רגע נתון, כמו קאנטונה בבעיטת קונג-פו לפניו של אוהד ביציע. לכן התאכזבתי כל כך לקרוא השבוע את סיימון קופר במדור זה.
בכל מאודי התקוממתי נגד הדרישה של קופר למקד את עיתונות הכדורגל בעובדות, בסטטיסטיקה. הוא ציין למשל עבודה של מחלקת המחקר במנצ'סטר סיטי שמסכמת סטטיסטיקה של קרנות. אבל איזה סטטיסטיקה תסביר למה שייח' מדובאי משלם ליה-יה טורה משכורת שבועית בגובה התל"ג של ניקרגואה? או, אם להישאר עדיין בתחומי העיר מנצ'סטר, איזו סטטיסטיקה בדיוק מסוגלת לסכם, שלא לומר לנבא, את 3 הדקות ההן של תוספת הזמן בגמר הצ'מפיונס ליג ב-1999?
ויותר מכך: למה בכלל לנסות להסביר? אילו היינו נדרשים לעבוד עם צ'ק ליסט מול מושאי אהבותינו, מה היה נשאר מהם?
אני נאלץ לברוח למחוזות השיח הגברי: מול פלט מחשב, סביר להניח שהאישה האידיאלית מורכבת מהגוף של אנג'לינה ג'ולי והמוח של עדה יונת (די כבר, אמזונות, תרגיעו: בראד פיט ואלברט איינשטיין, בסדר? אני יכול להמשיך?). ובכל זאת, העובדה שרוב הקוראים מאוהבים באישה שהיא לא האחת וגם לא האחרת, אינה תולדה של ברירת מחדל בלבד.
רומן גארי, שם בפי לודביק, גיבור "עפיפונים", את המשפט לפיו מה שמאפיין את החן הוא התנועה. הביטלס שרו על "משהו בדרך שבה היא זזה" כדי להיטיב לתאר במילים אהבת-אמת שאינה תלויה בפרמטר לוגי כלשהו. ובכן, ברצלונה מניעה את הכדור בדרך שאף קבוצה לא עשתה לפניה, ועדיין משהו בתנועה הזאת לא מדבר אליי, וגורם לי להעדיף את הגמלוניות של מייקל קאריק ממנצ'סטר יונייטד. נראה את סיימון קופר מסביר את זה במספרים.