כל אחד מאיתנו מכיר את התחושה שאחרי התרוממות רוח. מין ריקנות כזו שפושה באיברים, מעייפת וגורמת לאנרגיות לדעוך. זה כמובן קורה גם לשחקני כדורגל, בעיקר אחרי אליפות שהושגה במאמץ עילאי של עונה יוצאת דופן. כי עבור אליפות כזאת - מצב מנטאלי מושלם, עבודה קבוצתית ומאמץ בלתי פוסק הם תנאים הכרחיים.
כך למשל אפשר להסביר את ההידרדרות של קבוצות כמו בלקבורן אחרי שזכתה באליפות הפרמיירליג ב-1995, של בורדו אחרי הזכייה שלה באליפות צרפת ב-2009, או של וולפסבורג בבונדסליגה הגרמנית בשנתיים האחרונות. אבל זה לא המצב אצל שתי קבוצות מהצמרת האירופית: האיכות של אינטר ובאיירן מינכן, אלופות איטליה וגרמניה בשנה שעברה ושתי המעפילות לגמר ליגת האלופות, לא אמורה לאפשר ירידת מתח. גודל הסגל, התחרות על כל מקום בהרכב, ריענון השורות המתמיד באמצעות רוטציה בהרכב - כל אלה מספיקים בדרך כלל לנטרל את אפקט השובע.
ובכל זאת, העונה הנוכחית הופכת לכישלון מוחץ ומהדהד עבורן. אינטר גמגמה חצי עונה, החליפה מאמן, ועדיין, למרות שיא למאמן חדש תחת ליאונרדו של 11 נצחונות מ-14 המשחקים הראשונים, היא מרוחקת חמש נקודות ממילאן שבפיסגה. גם תיקו של האחרונה אצל נועלת הטבלה בארי, לא הצליחה אינטר לנצל השבוע, וסיימה בתיקו עם ברשיה, תוצאה שבשנים האחרונות לא היתה מתקבלת על הדעת. גם בליגת האלופות אינטר מתנדנדת, והפסידה בבית לבאיירן במשחק הראשון של שמינית הגמר.
גם אצל באיירן יש בעיות. החוזה של לואיס ואן חאל במינכן, אחרי שהוארך בספטמבר האחרון, קוצר ויסתיים ביוני הקרוב. המועדון ששולט בכדורגל הגרמני יצא כבר לפני שבועות ארוכים מתמונת המאבק על האליפות, כולל הפסד ביתי כואב לאלופה שבדרך מדורטמונד. בנוסף, רשמה באיירן הפסד לשאלקה שהעיף אותה מהגביע, שלא לדבר על תבוסה להאנובר האפרפרה.
***
אלמנט אחד יכול להסביר אולי חלק מהבעיות של הקבוצות הבכירות: אפקט המונדיאל. אחרי מונדיאל ירידת המתח גדולה במיוחד. אחרי הכל, זוהי נקודת השיא בקריירה של שחקן בינלאומי. בעונה כזו, הכוללת אצל קבוצות בכירות גם את ליגת האלופות (אצל אינטר ובאיירן עד הגמר), את כל שלבי הגביע וכמובן הליגה, השחקנים מותשים עד כלות. לכן אולי לא הגנה קבוצה על תוארה מאז שונה הקונספט וגביע אירופה לאלופות הפך לליגה.
מעבר לכך, עונה כזו גם גוררת אחריה פציעות ברמות שונות: מעייפות החומר אצל בסטיאן שוויינשטייגר, דרך הפציעות החוזרות של דייגו מיליטו וקרע השריר של רובן שהשבית אותו לשמונה חודשים, ועד סיום העונה לפני שהתחילה של איביצ'ה אוליץ'.
אבל מצד שני, יש את ברצלונה וריאל ששוברות שיאי הצלחה, או מנצ'סטר יונייטד שמובילה את הליגה האנגלית. איך הן מצליחות להתגבר על בעיות דומות? הבעיה אצל אינטר ובאיירן קשורה גם לחטא הגאווה שלהן. הנהלות המועדונים הללו, יחד עם המאמן, החליטו לוותר על רכש בתחילת העונה. אחרי הכל, אלה הקבוצות הטובות ביבשת. בעוד במילאנו עוד התווכח קצת המאמן הנכנס, רפאל בניטז, וקיווה לחיזוק, הודיע ואן חאל: "אנחנו הטובים בגרמניה, והגענו לגמר האירופי. נמשיך להתקדם, ואולי בשנה הבאה אנחנו נהיה הטובים באירופה!", לתרועות הקהל. הוא לא ראה צורך בשחקנים חדשים, שייאלצו ללמוד את השיטה שלו.
לואיס ואל חאל. חטא היוהרה (צילום: רויטרס)
יותר מזה, את מי שאכזב את ואן חאל הוא החליט לשלח ממינכן. מרטין דמיקליס ומארק ואן בומל, למשל. את השוער המיועד רנסינג הוא מחק, והחליף באמצע העונה את יורג-בוט המנוסה בתומאס קראפט הצעיר. בכך הפך ההולנדי את ההגנה של באיירן לפודינג חסר ביטחון או כיוון.
אצל אינטר היתה זו חולשה בעמדת המאמן: בניטז לא הצליח למלא את החליפה של מוריניו, ונראה אצל אלופת אירופה יותר כדחליל. הניסיונות שלו להשיג מרות אצל השחקנים נכשלו, הפכו אותו לבלתי אהוד ולנטל על הקבוצה חסרת הגיבוש ונטולת הסגנון שהותיר אחריו. עקב פציעת מיליטו, נפלה המעמסה על סמואל אטו לבדו, ופתאום התברר שהעוצמה ההתקפית היעילה של אינטר לא עד כדי כך מאיימת. רק הרכש של פאציני מסמפדוריה בינואר החזיר מחץ מסוים לשיטת המשחק. וכמובן ליאונרדו, שלמרות הגיחוכים במינויו רק עד תום השנה הראה שכמאמן הוא מסוגל לפחות להחזיר לאינטר קצת צבע ללחיים עם סגנון משחק התקפי.
אבל הסגל שלו גמור, הקבוצה שלו מפוזרת ורק הבלחות של גאוניות מזכירות במי מדובר.
***
עבור אחת משתי הקבוצות תהפוך העונה הזו אחרי המשחק הערב לביזיון. השנייה תתנחם לפחות באור הנצנוצים של ליגת האלופות למשך שלב נוסף, לפני שיירד המסך על קבוצה נוספת ברשימה ארוכה של מי שחשבו שהן יושבות על הכס האירופי וכי אין להן תחליף.