ביום שישי אחר הצהריים הוכרזה השביתה הגדולה בארה"ב. אין יותר NFL. הדיונים בין ארגון השחקנים לבין הליגה הגיעו לדד-אנד, ההסכם הקיבוצי בוטל, והליגה נכנסה לתקופה עמוקה וארוכה של קיפאון ודיכאון. על המשמעות של ה-NFL לחובבי הספורט בארה"ב, לציבור האמריקני, לתרבות האמריקנית, כנראה שאין צורך להרחיב את הדיון. גם מבחינה כלכלית מדובר על הרבה מעבר לאותם 9 מיליארד דולר שהליגה מייצרת בעונה: ההשפעה היא מעבר לאותן 30 ערים שמייצגות את קבוצות הפוטבול; אלו עשרות אלפי רצועות שידור טלוויזיוניות, עשרות אלפי בתי עסק שחיים מאותם ערבי פוטבול, תעשיית פאנטזי שמגלגלת מיליארדים, הימורים חוקיים ובעיקר לא-חוקיים, ואלפי עובדים שקשורים באופן ישיר ועקיף לתעשייה הזאת, כולל 1,900 שחקנים שנפלטו בלילה אחד לשוק העבודה.
בגלל כל המשמעויות האלו, בארה"ב מעריכים שהעובדה שעונת 2011 אמורה להיפתח בעוד 6 חודשים היא מרווח זמן מספיק גדול לכולם - לליגה ולארגון השחקנים - לאסוף את עצמם ולפתור את הסוגיה. גייב פלדמן, ראש החוג לספורט ומשפט באוניברסיטת אטוליין, אמר ל"ניו יורק טיימס" כי "יש עדיין הרבה מאוד זמן בין עכשיו לבין הרגע שבו יוכרז ארמגדון. הריב הוא לא על שבירה מהותית של ערכי הספורט - זה בסופו של דבר מאבק על דולרים. ואם אתה נאבק על 500 מיליון דולר (הסכום שאותו דורשים הבעלים - ט.ו) זה נשמע אולי המון, אבל הרבה פחות בהשוואה ל-9 מיליארד דולר שיוותרו עליהם (ההכנסות של הליגה) אם לא ישחקו בכלל".
***
מה בעצם קרה בסוף השבוע בעקבות התפרקות ההסכם הקיבוצי? אי ההסכמה בין הצדדים גרמה לשני דברים: הראשון, הליגה והשחקנים הראו שהם מוכנים ללכת עד הסוף, יהיה מה שיהיה, כדי להגן על האינטרסים שלהם. יו"ר ארגון השחקנים דה-מאוריס סמית' שרד את הלחץ של כמעט 2,000 עובדים, חלקם הגדול כאלו שלא ישרדו חצי עונה ללא שכר, ושלח אותם הביתה כדי לעמוד מול הבעלים; הבעלים שרדו את הלחץ הציבורי של "ארצות הברית תתעורר לבוקר ללא פוטבול" כדי להכניע פעם אחת ולתמיד את השחקנים ולקזז להם מעוגת ההכנסות.
אלא שדווקא השלב הבא במאבק הוא זה שצפוי להביא את הליגה והשחקנים לפעול לקיום הסכם. בסוף השבוע הגישו 10 שחקנים תביעה ייצוגית במסמך מרתק בן 52 עמודים נגד הליגה, שעיקרה עוסק בחוסר היכולת שלהם לקבל שכר למרות שהם חתומים על חוזי העסקה. הצעד הזה נועד כמובן להמשיך ולהפעיל לחץ על הבעלים, שזוכרים היטב את הפעם האחרונה שבה התנהל הליך דומה: ב-1989 נדרש בית המשפט לסוגיה משפטית, ואז פסק כנגד הבעלים והחליט לחייב אותם להסכם הקיבוצי - וכתוצאה מאותה פסיקה חויבו הבעלים להמשיך ולשלם שכר לשחקנים. הפסיקה הזאת הביאה לשחקנים אז עמדת כוח עצומה, שממנה יצאו עם הסכם קיבוצי טוב הרבה יותר.
הקומישינר של ה-NFL, רוג'ר גודל. תהיה ליגה או לא תהיה? (צילום: רויטרס)
עד כמה חששו הבעלים מהתפוצצות השיחות והליכה למשפט, אפשר להבין מהשתלשלות האירועים ביום הדיונים האחרון: למרות שראשי הקבוצות החליטו ללכת "עד הסוף הפעם", ביום חמישי בשיחת ועידה עם הקומישינר רוג'ר גודל, הם הסמיכו אותו "לעשות את כל מה שהוא חושב לנכון, העיקר לצאת עם הסכם חתום". גודל אולי רצה לצאת עם הסכם, אבל השחקנים הם אלו שבסופו של דבר קמו משולחן הדיונים ופוצצו את המו"מ.
מצד שני, גם השחקנים יודעים שדיון בבית משפט יכול להיגמר רע מאוד גם עבורם ושהם יכולים להפסיד את כל הקופה. מהסיבה הזאת בדיוק - ההערכה היא שגם עכשיו, משהחלו לעוף תביעות באוויר, מתחת לפני השטח נמשכים מגעים שנועדו להחזיר את הצדדים לשולחן המו"מ, דבר שיוכל להיעשות רק במידה והשחקנים ימשכו את התביעות שלהם בחזרה.
***
אחד הדברים היותר מעניינים הוא המאבק על יחסי הציבור סביב כל הפרשה. לפחות כאן הצליחו הבעלים לרשום ניצחון די מדהים, בהתחשב בכך שהם "אנשי החליפות" השנואים כל כך על אוהדי הספורט. הבעלים הצליחו להפוך את השחקנים לגורם הרע בכל הסיפור, ויותר ויותר אוהדי פוטבול מאשימים כעת את השחקנים ככאלו שאחראים למצב. למה זה משנה? בעיקר כי דעת הקהל היתה אחד הכלים החזקים של השחקנים במאבק נגד הבעלים.
השחקנים הם אלו שפוצצו ביום שישי את הדיונים וקמו משולחן המו"מ, ולא הבעלים. כדי שלא יהיו ספקות, הקומישינר גודל פרסם מכתב רשמי נוגע ללב עבור האוהדים, על הצער שהוא חש בעקבות ההשבתה של הליגה ועל כך שבאמת ובתמים הבעלים ניסו להגיע בשבועות האחרונים להסכם שיאשר את פתיחת העונה.
בסקר שפורסם ב-USA Today השיבו 37% מהנשאלים כי הם מאשימים את יו"ר ארגון השחקנים דה-מאוריס סמית במה שקרה, בעוד שרק 30% מאשימים את הקומישינר ואת הבעלים (31% מאשימים את שני הצדדים). באתר ProFootballTalk, מתוך סקר שכלל 33 אלף נשאלים, 38% האשימו את השחקנים במצב, ורק 24% את הבעלים והקומישינר.
אפילו את הטיעון המרכזי של השחקנים, לפיו הבעלים סירבו בכל תוקף לפתוח את ספרי החשבונות של הקבוצות, הצליחו הבעלים לסובב כנגד השחקנים דרך אירוע נקודתי: שתי קבוצות - גרין ביי פאקרס ודנבר ברונקוס - הסכימו לפתוח את כל ספרי החשבונות שלהן בפני ארגון השחקנים. אבל אלו בלעו את הפיתיון היחצ"ני והודיעו כי הם לא מוכנים לתת הצצה לתוך הספרים.