ליאורה גושן
"אני שם כדי להרגיע בני אדם"
הקריינית הבכירה והוותיקה של קול ישראל זוכרת היכן הייתה כשכל האירועים הגדולים קרו, שולטת במגוון שפות וחיה את חדר החדשות, אבל אוי למי שיעז לשאול אותה מה גילה או אפילו על הזמן שהיא מבלה ברשות השידור, לשם הגיעה מיד לאחר שירותה הצבאי כקריינית בגל"צ. הדבר היחיד שהיא מוכנה לומר הוא שבמהלך זמנה כקריינית ברשות זכתה להפוך לאם מאושרת לחמש כלבות שונות. הציפורים ברוממה, אגב, מדווחות שהיא נצפית מגיעה לחדר החדשות כמעט בכל יום זה יותר מ-40 שנה.
"המעבר לקול ישראל מגלי צה"ל היה טבעי - לא הייתה אז מדיה אחרת ומי שרצה להמשיך בתחומו הגיע לכאן", היא מספרת.
אילו לא היית קריינית חדשות, במה היית עוסקת?
"קשה מאוד לדעת. זה כבר ממש חלק ממני, אבל יכול להיות, אולי, שהייתי בלשנית כי אני מתעניינת בשפות. למדתי במשך שנים לימודי רוסית ולימודי סין, ועכשיו אני לומדת יפנית, שהיא אחת השפות הקשות ביותר כיוון שהיא מורכבת משלוש שפות שונות. אני מאוד אוהבת שפות".
מה הרגע הזכור לך ביותר מכל תקופתך בחדר החדשות?
"מטבע הדברים, הזיכרונות הם תמיד מרגעי האסונות וקרו המון כאלה בתקופה הזו. למשל, לא אשכח לעולם שנכנסתי לאולפן והודעתי שהתקרה נפלה על חוגגים באסון ורסאי. זה היה נורא, ודווקא בגלל זה היה לי חשוב להישמע כמה שיותר רגועה ונינוחה כדי לא להפוך את האירוע לדרמטי אפילו יותר. היו גם כל המלחמות, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. כל רגע בחדשות הוא רגע מיוחד שחווים בפעם הראשונה - וכל רגע שהידיעה בו היא מחוץ לשגרה הוא חדש ומרגש ונחרת בזיכרון.
"אחד הדברים שמאפיינים את כל סוגי האסונות - בין אם פיגוע ובין אם רעידת אדמה - הוא שהם מתחילים בקטן. בגלל אופי העבודה, דברים שמשתנים בכל שעה, אתה אף פעם לא יודע להעריך את ממדי האירוע בשלב ראשון. אתה לא באמת יודע שעכשיו אתה מדווח לראשונה שבעצם פורצת מלחמה או שמדובר בפיגוע הכי גדול; אנחנו מדווחים על רעידת אדמה בדרגה 6 נקודה משהו בסולם ריכטר, ואין שום אזהרות על צונאמי או מידע נוסף - ולאט-לאט הולך ומתברר שמדובר באירוע מזעזע שמחק אזורים שלמים".
יש איזו מהדורה שהיית מעדיפה לשכוח?
"היה לי אירוע אחד כזה, כשהייתה המתנה למלחמה במפרץ הפרסי בתחילת שנות ה-90. חולקו כבר מסכות מגן לציבור וכולם חיכו שכבר יקרה משהו ותהיה הוראה לרדת למקלטים. קריינתי את מהדורת 9:00 בבוקר ופתאום בשעה 9:01 נשמעה אזעקה חזקה ברחבי הבניין, כי יש צופר שממוקם ממש בחצר רשות השידור ברוממה. מולי הייתה היסטריה - אנשים יורדים במדרגות, טכנאים עוזבים את העמדות שלהם ואני בינתיים מקשקשת על דברים שקראו בטוגו או שמוגו וכל מיני ידיעות על אירועים בדרום אמריקה. הייתי בטוחה שהתחילה מלחמה ושכחו לעדכן אותי. אחרי שתי דקות שכולם היו מבוהלים אבל אף אחד לא אמר לי כלום, החלטתי פשוט לסיים את המהדורה באופן 'עצמוני'. אמרתי 'זה סוף החדשות מקול ישראל' ויצאתי מהר החוצה. בדיעבד התברר שהייתה שם תקלה וזה היה ניסוי פנימי בצופר, ושום דבר לא קרה. סיימתי את המהדורה שלוש דקות לפני הזמן בלי שום סיבה".
גושן לא חשבה אף פעם לעבור לצד השני של החדשות, לערוך את הטקסטים ולכתוב לעצמה את הידיעות. "זה לא מקצוע מושלם - אי אפשר להתעשר מרשות השידור וזהו גם לא אתגר אינטלקטואלי גדול, אבל זה סוג של עבודה אמנותית. זה כמו לנגן בתזמורת; לאנשים שמחפשים קריירה או רוצים להתפתח מקצועית לא הייתי ממליצה לעבוד ברדיו - אמנם כל מהדורה מרגשת והאדרנלין עובד, אבל יש אתגרים גדולים יותר".
בניגוד לאחרים שפזלו גם לתפקידים אחרים ברדיו, לגושן נוח להישאר בעמדת הקריינית. "אני מתייחסת לזה כאילו אני מנגנת בצ'לו. זה הכלי שלי, והאתגר הוא לנגן בו נקי וללא טעויות ושגם ברגעים הכי מלחיצים לא יראו שאתה בהיסטריה. אתה קורא דברים נוראיים על פדופיל שאנס ילדים ואסור שתהיה היסטרי ותראה את הסלידה שלך מהבנאדם - בין אם הוא אנס מהרחוב ובין אם הוא הנשיא. המטרה שלי היא להרגיע את המאזינים ולא לעורר היסטריה. אני שם כדי להרגיע בני אדם".
איך התגובות ברחוב? עדיין יש כאלו?
"השתגעת?! אולי לפני מאה שנה היו תגובות ברחוב. עכשיו מכירים רק את יונית לוי, את מיקי חיימוביץ' ועוד כמה שאיתן שם באותו השיכון. הרדיו ירד מגדולתו. זה עולם אחר - עכשיו כל דוגמנית נהפכת למגישה והיא יותר מפורסמת ממני".
זה אומר שאת מתחרטת על שלא עברת לטלוויזיה?
"אין סיכוי. לא הייתי מסוגלת להיות בטלוויזיה אפילו יום אחד. אני בקושי מצליחה להקריא ברדיו. אם מגיע מבקר לטכנאי שמולי, אפילו אשתו, רועד לי הפופיק כי אני חושבת שיש מישהו זר ששומע אותי. אני רואה את האישה הזו מעבר לזכוכית ואני מתרגשת פי מאה. מבחינתי, במשך כל העשורים האלה להקריא חדשות זו עבודה מאוד אינטימית, אני לא מסוגלת לחשוב על כך ששני מיליון איש שומעים אותי".
ובכל זאת, את עושה את זה שנים רבות. עד מתי תישארי ברשות השידור?
"עד שיזרקו אותי. עוד לא ממש ברור מתי זה יקרה".
אורה הרמן
"אני באה צוהלת ושמחה עם שחר, וכולם עצבניים מזה"
בעוד את תפקיד עורך החדשות הבכיר במשמרת בדסק החדשות של גלי צה"ל ממלא לרוב חייל בן 21, או לכל היותר בוגר התחנה באמצע שנות ה-20 לחייו, בקול ישראל תראו על הכיסא את אורה הרמן, 65, שנמצאת ברשות השידור זה 30 שנה. הרמן החלה את דרכה בקול ישראל בשנת 71', אז השכימה בכל בוקר ב-4:30 כדי להכין את סקירת העיתונות במשך שנתיים וחצי, ובהמשך ערכה תוכניות דוקומנטריות. "הייתי בעיקר 'שואנולוגית', התעסקתי בשואה מכל כיוון אפשרי ופתחתי גם נושאים שלא דיברו עליהם", היא מספרת.
שינויים פרסונליים במחלקה הדוקומנטרית זימנו לה בוס שדרש ממנה "תוכניות שעוסקות יותר בסקס וכוללים ראיונות עומק עם פנינה רוזנבלום", ובעקבות הסיטואציה שנוצרה היא מצאה את עצמה מגיעה לחדר החדשות, שבו היא עובדת עד היום ואוחזת בפז"ם הארוך ביותר.
"הדבר הקשה ביותר, מלבד הלחץ בעבודה שנותן את אותותיו גם בהתנהגות האנשים, הוא השפעות העבודה על המערכת הביולוגית: העבודה במשמרות קשה מאוד ומערערת. למרות זאת, אני באה צוהלת ושמחה בשערי החדר עם שחר, וכולם די עצבניים מזה. אני חושבת שפשוט נהייתי עמידה במהלך השנים".
לאחר כל השנים הללו, מה הרגע שנחקק בזיכרונך?
"אני בעיקר גאה לומר שבמידה מסוימת בגללי רבין טס לחתימת הסכם אוסלו בוושינגטון. עבדתי ביום שישי בצהריים והכתבת שלנו אז, רינה מצליח, הייתה בתוניסיה כשטרם הוחלט מי ייצא מטעם ישראל ומי ייצא מטעם הרשות הפלסטינית. ממני ביקשו לנסות לתפוס את רינה ולקבל ממנה מידע. במשך שעות ניסיתי לאתר אותה, רק כדי לשמוע ממנה שאין לה מה להעביר מלבד זה שפגשה בשוק את ערפאת וסיפרה לו שהיא ילידת תוניסיה. רציתי בכל זאת לקבל ממנה משהו לשדר, ובדיוק באותו זמן כתב אחר, שלמה רז, סיפר שלא הוחלט אם רבין יטוס או פרס.
"שאלתי את רינה אם הפלסטינים החליטו את מי ישלחו, והיא אמרה שלא. המשכנו לדבר, והיא אמרה שערפאת אמר לה שאם קלינטון יזמין אותו ואת רבין לוושינגטון הוא ישמח מאוד. שאלתי אותה אם היא בטוחה, והחלטנו בסוף לשדר את זה. פתחנו את המהדורה של השעה 15:00 בידיעה שערפאת מפציר בקלינטון להזמין את רבין ואותו, והחלה מהומה שבסופה, בעקבות הדיווח, שניהם הוזמנו לטקס".
הרמן הספיקה בשנותיה ברשות השידור להיות מושעית ליומיים, לאחר ששידרה בהוראת הרכז ובעודה עורכת משנה במשמרת ידיעה על שריפה שפרצה, לכאורה, בקולנוע מוגרבי בתל אביב. בידיעה נכלל שמו של הסרט הפורנוגרפי שהוקרן באותה שעה בקולנוע, "ארוך לי ארוך לי", החלטה שלא מצאה חן בעיני מנהל חטיבת החדשות.
היכן היינו מוצאים אותך אלמלא היית כלואה בחדר החדשות בשנים האחרונות?
"בשלב מסוים, שנתיים או שלוש לאחר שעבדתי ברדיו, הציעו לי משרה של אסיסטנטית באוניברסיטה, במחלקה להיסטוריה. החלטתי להעדיף את הרדיו על פני קריירה אקדמית. למרות כול הדברים שעברתי בחדשות, ואלה היו דברים לא קלים בכלל, אני אוהבת את העבודה הזו וחושבת שהיא חשובה".
עד מתי תישארי חלק מהמערכת?
"עד כמה שרק אפשר".
קרין גרודן
"נסעתי הביתה וממש בכיתי על ההגה"
אם אורה הרמן היא הסבתא של מערכת החדשות, העורכת קרין גרודן היא הילדה הצעירה במערכת. גרודן, בת 28 בלבד, הגיעה לחדר החדשות לפני שמונה שנים, כקלדנית בעבודה זמנית במסגרת חברת כוח אדם ותפקדה גם כקשבת של הכתב לענייני ערבים. במערכת החדשות התלהבו מכישוריה והציעו לה לפני כארבע שנים וחצי להיות עורכת חדשות מן המניין. גרודן, שכבר סיימה תואר ראשון בכלכלה ובמינהל עסקים ואפילו הספיקה לעבור בחינות הסמכה של רשות ניירות הערך, ויתרה על קריירה מבטיחה כיועצת השקעות והקימה התנחלות קבע באולפני רשת ב' ברוממה. בשל הרקע שלה היא גם נחשבת לכתובת טבעית לעורכי החדשות להתייעצות בעניינים כלכליים ותמיד שמחה לתת מקום נרחב לידיעות הכלכלה במהדורות שהיא עורכת.
"כשרק הגעתי הייתה תחושה שאני הילדה. היום ישנם יותר ויותר אנשים צעירים וחדר החדשות כבר צעיר יותר מבעבר".
איזה אירוע היה המשמעותי ביותר בעינייך בשנים הללו?
"היו הרבה אירועים מכוננים, אבל אני זוכרת הכי טוב את השריפה בכרמל. הייתי עורכת המשנה והיה מדהים לראות איך זה קורה: הכל התחיל בדיווח קטן על שריפה בצפון, וביומן העלו לשידור את אהובה תומר ז"ל. לאט-לאט הבנו את ממדי האסון. זו הייתה משמרת מאוד קשה. יצא לי לעבוד בפיגועים, אבל משהו כזה, של כל כך הרבה הרוגים ואסון גדול כל כך, לא קרה לי אף פעם. נסעתי אחר כך הביתה וממש בכיתי על ההגה. הכל התפרץ".
היו טעויות או פאשלות בתקופה הזו?
"היו הרבה 'כמעטים'. במלחמת לבנון השנייה כמה וכמה פעמים כתבתי בטעות 'מלחמת העולם השנייה' מתוך אינסטינקט, אבל זה לא נכנס לשידור. לשמחתי, הרבה עיניים עוברות על הטקסט לפני שהוא מגיע לשידור, והדברים האלה נמנעו ברגע האחרון".
אנשים כבר מזהים את השם שלך?
"השם באמת מצלצל מוכר לאנשים. הרבה מזהים, אבל ממש לא יודעים מאיפה. בבחינה באוניברסיטה, למשל, אחת הבוחנות עברה בין השולחנות ובחנה את כרטיסי הסטודנט. היא ראתה את השם שלי ואמרה לי 'קרין גרודן, רגע, את מפורסמת, לא?'. זה עדיין משעשע אותי מאוד".
עד מתי תישארי בחדר החדשות?
"אני עונה אותה תשובה לכל מי ששואל אותי: עדיין לא החלטתי מה אעשה כשאהיה גדולה".
ריבי גדות
"כל פעם שאני עולה לאוויר אני יודעת שזו פרמיירה"
כמו רבות מחברותיה הקרייניות, גם ריבי גדות מוכנה לדבר ברצון על כל נושא מלבד על גילה. גדות, בשנות ה-50 לחייה, נשואה ואם לשניים, ואחת מבנותיה כבר מהווה דור המשך ועובדת כעיתונאית בערוץ הכנסת של חברת החדשות. היא עובדת כבר 27 שנים בחדר החדשות, לאחר קורס קריינים שנמשך למעלה משנה, שאליו הצטרפה בשנת 83'. כיום היא מתפקדת כקריינית בכירה בדסק החדשות וטוענת שאינה מפסיקה להתרגש: "בכל פעם שאני עולה לאוויר אני יודעת שזו פרמיירה. הפתיחה של המיקרופון היא תמיד רגע מיוחד.
"סיימתי את הלימודים בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ותמיד היה לי הרצון להגיע לעיתונות, אבל אז לא כל כך ידענו מהי עיתונות", היא מספרת. "היה הרבה יותר נכון עבורי להיות כתבת, העבודה האמיתית בעיניי, אבל כמי שהתעסקה הרבה עם קול - המקום הטבעי שלי היה כקריינית. לשמחתי, היום קריינים הם לא רק קוראי טקסטים, הם עורכי תוכניות אקטואליה ומוזיקה, אבל אז הייתה חלוקה קלאסית של מה עושה כתב ומה עושה קריין".
האירוע שנחקק בצורה החדה ביותר אצל גדות הוא הפיגוע במגדלי התאומים, ב-11 בספטמבר 2001. "לא אשכח את מהדורת החדשות של השעה 18:00, אחרי שהתברר לראשונה שמדובר בפיגוע טרור. המהדורה נפתחה במשפט: 'מתקפת טרור משולבת על ארצות הברית, שמטרתה לפגוע בסמלי העוצמה הכלכלית, הצבאית ועל חופש התנועה'. ידעתי שזו ממש היסטוריה מתהווה, זה היה ממש בלתי נתפס".
האירוע השני שזוכרת גדות הוא הפיגוע במלון פארק בפסח של שנת 2002: "זה היה ליל סדר נורא גשום והיו פקקים נוראיים, כי כל המדינה הייתה בדרך לליל הסדר. הודעתי לקריינית שהחלפתי שאני מאחרת והגעתי ממש ברגע האחרון לדסק החדשות. לא היה שם כמעט אף אחד. היו ארבעה או חמישה אנשים בכל המתקן של רשות השידור שהחזיקו את הרדיו, וגם הם הלכו לאכול. נכנסתי לחדר החדשות הריק ופתאום התחיל טירוף, כל הטלפונים צלצלו בהיסטריה.
"הרמתי את הטלפון וצעקו לי באוזן 'פיגוע, פיגוע, פיגוע". קראתי מהר לעורך שרץ ונכנסתי מיד לשידור. הפסקתי את השידור מתל אביב ונכנסתי בנוהל חירום, כשאני מתחילה להחזיק שידור בלי שום מידע ויודעת שכל עם ישראל במכוניות בדרך לסדר ומאזין. אני לא אשכח שלחצתי על הכפתור של המיקרופון, אספתי את עצמי ואמרתי: 'מחבל מתאבד חדר למלון פארק בתחפושת והתפוצץ באולם מלא אורחים עם המוני נפגעים'. זה היה להחזיק שידור מכלום - לאט-לאט חיברו אותי עם כתבים שהחלו לזרום לזירות השונות. במשך 30 דקות החזקנו שידור משבבי מידע".
ואלמלא החדשות, מה היית עושה היום?
"לא יודעת. לא הייתי הולכת לעבוד בבנק, זה לא אני. אני בטוחה שבסוף הייתי ממשיכה באוניברסיטה כמרצה או שהייתי עיתונאית. בתור ילדה, תמיד חשבתי להיות זמרת וזה לא ממש קרה, אבל נשארתי בתחום הזה של עבודה עם הקול, שגם זה משהו".
ואיפה נראה אותך בעוד 15 שנים?
"מאחורי המיקרופון, אין שאלה בכלל. קריינים הם כמו שחקנים - רוצים למות על הבמה".
דן בילסקי
"עורך חדשות הוא חיה שצריכה לעמוד בלחצים"
משמרת אחת, נדמה, לא תישכח מלבו של דן בילסקי, 55, המשמש 24 שנים כעורך חדשות בכיר וכתב כלכלה בקול ישראל - זו של מוצ"ש 4 בנובמבר 1995. מבין כל המלחמות ששידר והאירועים שבהם צפה וניסח לידיעות בחדר החדשות, את זו הוא זוכר במיוחד. "הייתי אז עורך משנה והיה מאבק מטורף למצוא מידע. את המשמעות האמיתית של האירוע אתה מבין רק אחרי המשמרת. סיימתי את הערב בחדר החדשות ונסעתי משם לכיכר רבין. רק שם, בכיכר, הרשיתי לעצמי להפנים ולהבין את האירוע הזה מבחינה רגשית, כשאני כבר מחוץ לחדר החדשות. עד אז פשוט פעלתי על אוטומט".
במשך שנותיו ברשות השידור, אומר בילסקי, הוא למד הרבה מאוד על תפקודו שלו עצמו במצבי לחץ: "עורך חדשות הוא חיה שצריכה לעמוד בלחצים ולהיות מאוד קרת רוח. מצאתי את עצמי מאוד רגוע ברגעים הכי לחוצים. זה דבר שאתה לא יודע על עצמך עד שהוא קורה".
ומה היית עושה אלמלא היית איש חדשות?
"סביר להניח שהייתי עוסק במשפטים או במחשבים. לפני שהצטרפתי לרשות השידור תפקדתי כעורך הראשי של 'אנשים ומחשבים'. הגעתי לעולם התקשורת הייתה טבעית לי, אבי היה עורך של עיתון בגרמנית. אני מרגיש בר מזל לעבוד בתפקיד שהוא כמו תחביב. אני יודע שהרבה אנשים מדברים על שחיקה, אבל אני לא מרגיש שחוק בכלל, אלא מלא מרץ כמו ביום הראשון. אני ממש לא מגיע למשמרת ומחכה שכבר תסתיים".
בילסקי הספיק ללמוד מינהל עסקים ולהשלים דוקטורט בתקשורת, אבל לדבריו האהבה לעיתונות היא "חיידק שאי אפשר לעזוב אותו. אני כאן ואין לי כוונה לעזוב בקרוב. מי שאוהב את זה יודע שאין ברירה - אתה חייב להיות בשידור. מי שרוצה לעשות כסף, זה ממש לא המקום בשבילו. אני מבחינתי קצין המודיעין של המציאות, גם בתור כתב ובעיקר בתור עורך. זו אחריות גדולה".
דני זקן
"זה המקצוע הכי מעניין בעולם"
אחרי 16.5 שנים ברשות השידור החוויות הזכורות ביותר לדני זקן הן דווקא מחוץ לחדר החדשות - במתחם הר הבית, שבו בשתי הזדמנויות שונות מצא את עצמו בסכנת חיים. כיום, לצד היותו עורך חדשות בכיר הוא גם עורך ומגיש יומנים, מגיש פינות ספורט קבועות ומצליח לתפקד גם כיו"ר אגודת העיתונאים בירושלים. את דרכו בעולם התקשורת החל ככתב ועורך של מגזין הסטודנטים באוניברסיטה העברית, ובהמשך שימש כמאבטח ברשות בשידור. בגיל 30 הגיע לחדר החדשות כעורך - בדיוק ביום שבו נולדה בתו הבכורה.
מה הרגע הזכור לך ביותר בכל השנים הללו?
"הרגע הזכור לי ביותר הוא כשנכנסתי להר הבית כמסתערב וחשפתי לראשונה את העבודות שהוואקף עושה שם. נכנסתי אל מתחת למסגדים ודיווחתי משם. סיפור שני, שבמקרה או לא במקרה התרחש באותו מקום ממש, הוא כשהייתי ממש בסכנת חיים. זה היה בהפגנות הראשונות של האינתיפאדה השנייה, לאחר ביקור ראש הממשלה דאז שרון בהר הבית. נכנסתי לצד של המפגינים הערבים משער האריות, וכשהם גילו שאני ישראלי הם התחילו להרביץ לי וגם לעיתונאי זר שהיה שם, ולעיתונאית צעירה שהתלוותה אלינו. אנשים החלו להתקבץ סביבנו והיינו צריכים להתגונן. בסופו של דבר, עיתונאי פלסטיני שאני מכיר והיה שם הציל את חיינו".
רגע מרתק נוסף שמתאר זקן הוא שידור פיגוע הירי בישיבת מרכז הרב בירושלים לפני כשלוש שנים. "ראיינתי את מיכאל טוכפלד, עיתונאי שלנו שדיווח על האירוע בשעה שהבן שלו היה תקוע בתוך הישיבה ודיבר איתו בקו השני בעיצומו של האירוע. היה מאתגר מאוד לשמור על הרגישות והמקצועיות ברמה הכי גבוהה שאפשר, לנסות לשמוע ממיכאל מה שקורה ולהעביר את זה לציבור בלי ליצור פאניקה והיסטריה. לא להפוך את זה חלילה למשהו צהוב או לרקוד על הדם והרגשות, בעיקר כשמדובר בחבר".
אלמלא היית עובד בחדשות, מה היית עושה היום?
"סביר להניח שהייתי איזשהו עורך דין משועמם... אבל אני שמח מאוד שאני עובד בחדשות. זה המקצוע הכי מעניין בעולם. אתה עוסק במשהו שהוא שליחות, מספר לאנשים מה קורה ומצליח גם להשפיע".
כיו"ר אגודת העיתונאים זקן גאה להשתייך לרשות השידור וממש לא פוזל לעבר הערוצי ם המסחריים: "השידור הציבורי הוא החותם של העיתונות האמיתית בישראל. בעידן שבו העיתונים חווים נפילה אמיתית, גם בתוכן וגם ביכולת להתקיים כלכלית, ובשעה שערוצים 2 ו-10 מעמידים מהדורות חדשות ראויות אבל גם מקדמים הרבה יותר מדי תוכניות שלהם ומתקשים לסקר בצורה פתוחה והוגנת גורמים מסחריים, אני סופר-גאה להיות חלק מהשידור הציבורי ולהילחם על מיצובו ועל הקידום שלו".
בין השידורים, אגב, זקן מתפקד גם כשחקן כדורעף מקצועי בקבוצת הפועל ירושלים שבליגה הארצית ורוכב על אופניים יחד עם אשתו, לשעבר מחזיקת תואר אלופת ישראל.
יצחק איתן
"קולי לא עמד בי ולא יכולתי לומר את התחזית"
לצד ליאורה גושן וריבי גדות בולט בקולו הצח גם יצחק איתן, שהחל לעבוד בקול ישראל עוד כ"נער עובד ולומד" בטרם התגייס לשירות צבאי בגל"צ. איתן שימש כעוזר הפקה בתוכניות פופולריות, השתתף בתסכיתים לנוער ולאחר שירותו בגל"צ שב לקול ישראל והתקבל כקריין מן המניין.
ממרום שנותיו הוא שמח להיזכר בחוויות מהשנים הראשונות: "מהדורת החדשות הזכורה לי ביותר היא זו שנפתחה בידיעה שבישרה על הפסקת האש בסוף מלחמת ההתשה באוגוסט 1970. הקראתי את הידיעה בהתרגשות גדולה, ומאוחר יותר ראיתי שבכל יומני החדשות מראים חיילים בחזית מתאספים מסביב למקלטי הרדיו, מאזינים לי מקריא את הידיעה ולאחר מכן מוחאים כפיים בהתלהבות".
אבל החוויה הזכורה ביותר של יצחק איתן היא דווקא לא ממלחמות ישראל, אלא ממהדורת חדשות של השעה 4:00 לפנות בוקר לפני כשנה, אז השתנק בסוף המהדורה. "קולי פשוט לא עמד בי ולא יכולתי לומר את התחזית", הוא מספר. "היו הרבה מאוד תגובות מודאגות מאנשים שתהו מה קרה לי. אנשים כתבו לי, שלחו ברכות לבריאות, טילפנו לחדר החדשות ושאלו לשלומי. היו אנשים שאמרו לי שאני מלווה אותם בקולי יום-יום, וכאלה שאמרו שגדלו על הקול שלי והוא מזכיר להם תקופה מסוימת בחיים - כולם התקשרו לשאול איך אני מרגיש. אפילו אנשים מחו""ל, שאמרו שאני החוט המקשר בינם ובין הארץ".
אלמלא היית קריין חדשות, במה היית עוסק?
"אני רואה את עצמי כשחקן בנשמה וכקריין לשם פרנסה. מאז ומתמיד הייתה השאיפה שלי להיות שחקן תיאטרון, אבל הנסיבות לא איפשרו לי. הרבה שנים עסקתי בחיקויים, עשיתי הרבה מאוד תוכניות בידור ברדיו, בנוסף להקראת החדשות".
איתן, אגב, מצהיר כי לא ויתר על שאיפותיו האמנותיות. במקביל לקריינות, הוא מצייר וכותב שירים. "קריינות היא מקצוע עם הרבה מאוד רזים", הוא אומר. "כשאני שומע חדשות בתחנות אחרות אני מרגיש לפעמים שיש יותר מדי הקרנת חשיבות מצד הקריין, וזה לא צריך להיות כך. צריך להיות נינוח ואמין, ולא סיפורי. קריינים מתחילים לא צריכים להיות דרמטיים כל כך. עליהם לדעת להפנים את ההתרגשות ולא להוציא אותה החוצה".
עד מתי תהיה מאחורי המיקרופון?
"כל עוד כוחי במותניי וקולי במיתריי, זה המקום הטבעי שלי".
לריסה בלטר-כץ
"לא היה מקום בטלוויזיה, אבל ברדיו התפנתה משרה"
טכנאית השידור בעלת השם הזכור ביותר ברדיו הגיעה לקול ישראל כמעט בטעות. בשנת 90' עלתה לריסה לישראל מריגה שבלטביה, שם עבדה כטכנאית קול באולפן קולנוע גדול. את לימודי טכנאות הקול השלימה בבית ספר נחשב בסנט פטרסבורג, שבו למדו גם יתר בני משפחתה העובדים אף הם כטכנאי קול. "חיפשתי מקום עבודה במקצוע שלי. לא היה מקום בטלוויזיה, אבל ברדיו בדיוק התפנתה משרה ואפשרו לי לבוא לעבוד פה. זה מזל גדול שמצאתי עבודה חודשיים אחרי שבאתי לארץ, ואפשרו לי להתקדם כאן".
בלטר-כץ, אז רק בלטר, הספיקה לעבור רק חודש של לימודי עברית באולפן והתקשתה מאוד להתמודד עם השפה: "עד עכשיו העברית שלי לא מושלמת, אבל היה לי חשוב לעבוד ואני לומדת על הדרך".
את שמה ואת שם נעוריה, וכן את שמו של בעלה אשר נישאה לו בישראל קיבלה על עצמה ללא תכנון רב: "כולם כאן בקול ישראל ידעו על החתונה שלי, ויום אחרי שהתחתנתי הקריין נתן לי קרדיט ואמר 'לריסה כץ'. אני התרגזתי ואמרתי לו שקוראים לי לריסה בלטר וככה כולם מכירים אותי, והוא אמר לי: 'את כץ עכשיו. את יודעת מה? את יכולה לשמור את שניהם. תהיי לריסה בלטר-כץ', ומאז ככה קוראים לי בשידור".
אנשים מזהים את השם?
"כן, וזה כל פעם מפתיע אותי מחדש בהזדמנויות הכי מוזרות. למשל, התקשרתי בשבוע שעבר להזמין דוד שמש. שאלו אותי מה שמי, אמרתי 'לריסה' וישר המוקדנית בצד השני השלימה אותי ואמרה בצחוק 'איזו לריסה? בלטר-כץ?' והופתעה שאמרתי לה שזו באמת אני. בפעם אחרת, הלכתי לספר ושמעתי מישהי שם מספרת לו שהיא אוהבת לשמוע רשת ב', וכשהיא שומעת את השם שלי בבוקר זה משעשע אותה ועושה לה מצב רוח טוב. היא בכלל לא ידעה שאני שם, וכשהספר סיפר לה שאני יושבת מאחור היא התחילה לצחוק בקול גדול".
גם ילדיה של לריסה, מתברר, אינם רחוקים מהתחום: "הם גדלו כאן ברדיו, במסדרונות. הם עברו איתי כאן את כל האירועים שבהם נשארתי שעות וחוויתי את האווירה בחדר החדשות, והם אוהבים מאוד את הרדיו. הבת שלי משרתת עכשיו ביחידת דובר צה"ל והבן שלי עוד לומד בבית ספר, אבל הגיוני שגם הוא ימצא את עצמו בסופו של דבר קשור איכשהו לתחום".
ועד מתי אמא שלהם תישאר מאחורי הקונסולה?
"כמה שיותר!".
ונזכור את קולם
ביום שאחרי הרפורמה
בשנתיים האחרונות רשת ב' רועננה, אבל כנראה שזו רק ההתחלה
בתוך חודשים ספורים אנחנו עשויים להיפרד מכמה מהשמות המוכרים לנו מהרדיו. מתוך 28 הקריינים המועסקים היום בקול ישראל, צפויים להישאר לאחר הרפורמה שאמורה להבריא את השידור הציבורי רק 12 קריינים - בכל הרשתות. היתר, ובהם כמה מהשמות המוזכרים בכתבה זו, יפרשו יחד עם 700 מעובדי הרשות.
"השמות מאחורי המיקרופונים עיצבו את התרבות ואת דמותה של ישראל במהלך השנים", אומר מנהל קול ישראל אריה שקד, "קולותיהם חרותים בזיכרון הלאומי והם ההיסטוריה של כולנו. כל הצלחתה של רשת ב' היא בזכות האנשים שעושים את העבודה, חרף כל הקשיים, הרבה לפני המנהלים".
אחרי הרפורמה אנחנו נשמע הרבה פחות קולות מגישים את המבזקים והרבה יותר כתבים חדשים, שיגיעו גם במקום עיתונאים שיפרשו. כבר בעתיד הקרוב, צפויים להצטרף למערך 3 כתבים חדשים, בצפון ובירושלים. התוכנית לכרוך את רשת ב' יחד עם חטיבת של ערוץ 1, ירדה מהפרק.
על פי סקר TGI האחרון, רשת ב' של קול ישראל היא רשת האקטואליה המואזנת ביותר ברדיו בארץ, עם 27% האזנה, ובניגוד למגמה הכללית ברדיו, היא רשמה התחזקות במחצית השנייה של 2010. לעומתה, רשמה גלי צה"ל ירידה בהאזנה במחצית זו של השנה ל-22.9% האזנה, והפער בין שתי הרשתות גדל עוד יותר. לצד זה, גם המשיכו תחנות אזוריות שונות לרדת בשיעורי האזנתן, חלקן אף ב-%07.
בשנתיים האחרונות עברה הרשת רענון בלוח השידורים שלה תחת שקד. בין היתר עלו רצועות חדשות כמו סדר יום של קרן נויבך ותוכנית לייף-סטייל חדשה, "בשלוש", בהגשתה של ענת דולב. עוד עלתה תוכנית ספורט חדשה בשעה 18:00 בערב, לפני השעה הבינלאומית החדשה של אורן נהרי בשעה 19:00. כל זאת בהמשך לכניסתו של ירון דקל במקום גבי גזית להגשת "הכל דיבורים".