הדימוי הבוטה ביותר של משבר לוב שייך כנראה לאליוט כהן, פרופסור באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בוושינגטון, מומחה כבד משקל לענייני צבא ואסטרטגיה, אשר שימש יועץ בכיר למזכירת המדינה קונדליסה רייס (מה שאינו הופך אותו אוטומטית לרפובליקן). "כאשר הרפסודה שטה במים גועשים", הוא כתב בשבוע שעבר, "אין זמן לדיונים אינטלקטואליים, מפני שהיא עלולה לטבוע בכל רגע".
הוא כיוון את המטאפורה אל סגנון נשיאותו של ברק אובמה. ארצות-הברית ובעלות בריתה החמיצו הזדמנות היסטורית לפטור את לוב מעונשו של בית קדאפי. מטרייה אווירית למורדים, אילו נפתחה מיד, הייתה יכולה להאיץ את תנופת המורדים. בזמן כתיבת הרשימה הזו, שלושה ימים לפני פרסומה, התנופה אבדה, כוחות קדאפי מתקדמים, ויש סימנים של אובדן עשתונות בין המורדים. מכל משטרי הדיכוי במזרח התיכון הלוחמים על חייהם, הוותיק והנפשע ביותר הוא בעל סיכויי השיור הטובים ביותר. איזו אירוניה, איזו טרגדיה.
הליגה הערבית הדהימה בשבת שעברה, כאשר קראה להסגר אווירי על לוב לאחר חמש שעות וחצי של דיונים. היש מנדט מפורש יותר וקטן-סיכונים יותר מזה? אפילו שר ההגנה של ארצות-הברית, בוב גייטס, נאלץ לכעכע בגרונו.
בימים הראשונים של המשבר הוא נזף בחומרה באלה הקוראים להסגר אווירי, ועורר את הרושם שהם הרפתקנים ומחרחרי מלחמה. גייטס, הנהנה מעצמאות שאולי לא הייתה דוגמתה לשום שר הגנה אמריקאי לפניו, יצק בזה קיתון קטלני של צוננים על רעיון ההסגר. סוף-סוף, מי יכול להתווכח עם איש כל-כך רב ניסיון ורב ידע, הפטור מכל חשד של פוליטיקה מפלגתית (הוא שירת נשיאים משתי המפלגות). אבל מששמע את הכרזת הליגה בקהיר, גייטס ראה צורך לתקן את עצמו. אין שום מניעה מעשית להטלת הסגר, הוא אמר.
עכשיו אין כל ודאות שהסגר יציל את המורדים. וגם אם יציל אותם, הוא יניב כנראה רק מלחמת אזרחים ממושכת. קשה לחזות את מלוא נזקיה של מלחמה כזאת. היא עלולה להעניק הזדמנויות לקיצונים מוסלמים, היא עלולה להציף את חופי אירופה בהמוני פליטים, היא תפגע כמובן בתעשיית הנפט, היא עלולה לפתות את קדאפי לחזור אל הרפתקאות נעוריו: מימון טרור, התערבות בענייני שכנים קרובים ורחוקים.
"מלחמה מטומטמת"
זהירות היא מידה רצויה, בייחוד במדיניות החוץ של מעצמת-על שכבר עשתה שורה של טעויות דרמטיות בהפעלת כוח מעבר לים. אבל לא כל חיפזון הוא מן השטן, בייחוד כאשר אופציות נפתחות פתאום, וממהרות להיסגר. בשלהי 2002, בהיותו רק חבר באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי, אובמה קנה את עולמו כאשר הכריז בעצרת נגד הפלישה הממשמשת ובאה לעיראק, כי הוא אינו מתנגד לכל מלחמה, אלא "רק למלחמה מטומטמת (dumb)". זו הייתה דרכו להבחין בין המלחמה הרעה בעיראק ובין המלחמה הטובה באפגניסטן. הוא הבטיח לסיים את הרעה, ולהשקיע כל מאמץ כדי לנצח בטובה.
לאיזו קטגוריה שייכת לוב? הנשיא יצא מגדרו שלא לצאת מגדרו. היו נחוצים לו ימים ארוכים של היסוסים אפילו לפני שקרא לקדאפי לפרוש. צריך מידה ניכרת של פראנויה כדי לחשוד בנשיא שהוא רוחש אהדה לקדאפי (אם כי מידה ניכרת של פראנויה מאפיינת את יחסו של הימין האמריקאי לנשיא, ראו להלן). מה אם כן הבעיה? מדוע הוא כל-כך זהיר?
הנשיא הזה הוא איש מעניין בהרבה מובנים, והוא מעניין במיוחד בגלל הקושי ליישב סתירות, או סתירות לכאורה, באישיותו. במערכת הבחירות שלו, ב-2008, הוא הכעיס הרבה דמוקרטים כאשר השווה את עצמו עם רונלד רייגן. הוא לא דיבר על הפוליטיקה של רייגן, שאיתה אין הוא מסכים, אלא על האופי ההיסטורי של נשיאות רייגן. הוא רוצה להיות נשיא "טרנספורמטיבי", הוא אמר. זאת אומרת, נשיא שיעניק כיוון חדש לאמריקה. זו הבטחה שכל פוליטיקאי מבטיח, ורוב הפוליטיקאים אינם מסוגלים לקיים. לא קל להפנות חרטום של ספינה כל-כך ענקית בסיבוב חד ימינה או שמאלה.
כדי שזה יקרה, נחוץ משבר משיעור היסטורי. מלחמת אזרחים אפשרה את זה, לפני 150 שנה. שפל כלכלי עצום בצירוף מלחמת עולם אפשרו את זה בשנות ה-30 וה-40. תחושה של שוקת לאומית שבורה סללה את דרכו של רייגן בשנות ה-80. התמוטטות המערכת הפיננסית בסתיו 2008 עמדה לאפשר לאובמה להיות "טרנספורמטיבי".
כך נולדו שתי התוכניות הגרנדיוזיות, שאמנם יהיו קשורות בשמו של אובמה עוד שנים רבות: הקצאת 800 מיליארד דולר כדי למנוע שפל כלכלי - והרפורמה של מערכת הבריאות. זו האחרונה נולדה והתנהלה בסימן ההכרה ש"משבר מעניק סיכוי".
אוגוסטוס והחזיר
ההיגיון של "משבר מעניק סיכוי" צריך לחול גם על המזרח התיכון, וגם על לוב. אם אין הוא חל, לפחות לא במהירות ובהיקף המקווים, אין זה אלא מפני ש"משבר מעניק סיכוי" לא עלה יפה בפעם הקודמת. הסיכוי הוענק וגם נוצל - אבל הבוחר דחה את ה"טרנספורמציה" בשתי ידיו, או לפחות ביד וחצי. מפלגתו של הנשיא איבדה את השליטה בבית הנבחרים, והדינמיקה הכמעט בלתי-נמנעת מראה שהיא תאבד גם את הסנאט ב-2012.
סיכויי הנשיא עצמו לחזור ולהיבחר טובים ממה שהיה אפשר לנחש לפני חצי שנה, אבל לא מבטיחים מעיקרם. הוא היה יכול לנסות ליצור הסכמה פוליטית רחבה לשם הסגר אווירי בלוב. הוא לא ניסה ברצינות. הוא הניח לאחרים, מבית ומחוץ, להכתיב את הקצב.
ארצות-הברית יכלה לחיות עם קדאפי בשלטון לפני שהתחיל אביב העמים במזרח התיכון. אבל לאחר נפילות מובארק במצרים ובן עלי בתוניסיה, לנוכח סיכויהם הפוחתים של נשיא תימן ושל מלך בחריין, ועל רקע צרותיו הגוברות של מלך ירדן - נוכחותו הנמשכת של קדאפי היא פשוט בלתי-נסבלת. לקיסר הרומאי אוגוסטוס מיוחסת ההכרזה, שמוטב להיות חזירו של המלך הורדוס מאשר בנו. הייתכן שזה יהיה דינה של ארצות-הברית במזרח התיכון? שמוטב להיות שוחר רעתה מאשר בעל בריתה?
אני אגב אינני חושב שיש תשובה חד-משמעית לשאלה הזו. לדעתי, אין מקום לפקוד את נפילת מובארק על אובמה או על ארצות-הברית. טבח בכיכר א-תחריר פשוט לא היה אופציה. האם מה שלא הורשה לקרות, בצדק, בקהיר ובאלכסנדריה יקרה בבנגאזי? זה יהיה סימן הרבה יותר מבשר רעות מאשר חוסר להיטותה של ארצות-הברית לתמוך במשפחת מובארק.
אין פה אגב שאלה של עקיבות. ארצות-הברית אינה מחויבת לתמוך באופן ישיר בכל מרד נגד כל דיקטטור. זו שאלה של שכל ישר, מפני שאיש לא היה פוקד עוון על ארצות-הברית אילו עזרה למרד הזה להצליח.
רשימות קודמות ועדכונים אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com
Karny@starpower.net