ביום בהיר אחד בפברואר מרים בן-עטר פנטזה באוזני בעלה על שינוי בחייהם. מוריס, היא אמרה לו, בוא נעזוב הכול. נתפטר, נמכור את הבית. נתחיל מחדש. נחיה בדרום. מוריס בן-עטר חייך. זה חלום נחמד אבל לא מאוד ריאלי, אמר ויצא לעוד יום עבודה כשופט בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. יומיים לאחר מכן מרים הגיעה הביתה בערב. היא לא שמה לב לכך שהמכונית של בעלה חונה בחוץ. מהמחסום בפיו של הכלב היא כבר לא יכלה להתעלם.
זה לא היה דבר שבשגרה. אז היא גם הבחינה ברכב, והבינה שמוריס בבית. היא נכנסה, עלתה לחדר השינה, ומצאה אותו. לצד הגופה הונח מכתב ההתאבדות. מוריס, על-פי המכתב, החליט לשים קץ לחייו לאחר שהתבקש להתפטר. הוא השאיר תיק מסמכים עם הוראות מפורטות: חשבונות הבנק, מסמכים הנוגעים לילדים, וגם הפניות למיקומם המדויק של כרטיסים לאופרה "אאידה" ביוני, שרכש זמן קצר לפני מותו.
נותרו למרים הרבה שאלות לא פתורות, אבל בדבר אחד היא משוכנעת: ההחלטה של בעלה לשים קץ לחייו גמלה בלבו זמן קצר לאחר פגישה עם מנהל בתי המשפט משה גל ועם נשיאת בית משפט השלום בירושלים שולמית דותן. בפגישה, שאירעה שבועיים לפני ההתאבדות ותוארה על-ידי הנהלת בתי המשפט כפגישה ב"אווירה חיובית", גל ודותן הציעו לבן-עטר להתפטר בשל הקושי להתמודד עם העומס העצום שהתבטא בזמן הארוך שנדרש לו כדי לסגור תיקים. אם לא יתפטר, נאמר לו, תוגש נגדו תלונה לנציבות תלונות השופטים.
מרים בן-עטר לא ידעה על הפגישה הזו בזמן אמת. היא למדה על כך ממכתב ההתאבדות שהשאיר בעלה. גל ודותן, היא החליטה בעקבות המידע החדש, הם אישיות בלתי רצויה הן בהלוויה, הן בשבעה, ובכלל בחייה. על נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש היא כועסת בשל ההספד שנשאה בהלוויה.
"היא נשאה כתב הגנה על המערכת. זה לא היה המקום ולא העיתוי. כשקוברים מישהו, אם אין מה להגיד עליו, אז לא אומרים כלום ואם יש מה להגיד, אז אומרים עליו ולא על המערכת. היא ניסתה לשלב. אמרה ששמעה עליו ככה וככה. זה לא מכובד".
- בשלבים יותר מאוחרים ביניש אמרה שהבדיקה שלה מראה כי התנהלות המערכת בעניינו של בעלך הייתה תקינה. מה חשבת על זה?
"היא הרי כבר אמרה בהלוויה שהכול היה בסדר, אז היא יכולה לומר עכשיו משהו אחר? היא נשיאת העליון, יש לה מעמד. לכל אמירה שלה יש משקל מאוד גדול. האם זה לא סוג של הטיה?
- את יכולה להבין מה קרה? למה הוא התאבד?
"אני חושבת שכן. שמו אותו בפני עובדה שלוקחים ממנו את החיים. החיים המקצועיים זה הוא, זאת האישיות שלו, זה חלק ניכר של מי שהוא. ברגע שלקחו לו את זה, לקחו לו את החיים".
- זה פשטני לומר שהוא התאבד בגלל זה.
"כשדרשו ממנו להתפטר, לקחו ממנו את מה שהוא. הוא לא יכול אחרת. הוא לא היה אדם דיכאוני. הוא היה אנטי-דיכאוני".
- למה לדעתך הוא לא סיפר לך מיד אחרי שדרשו ממנו להתפטר?
"אין לי תשובות, אבל זה לא מוזר לי שהוא לא סיפר. זה גם ברור שאם הוא היה מספר, בוודאי שהוא לא היה מתאבד. מישהו היה נותן לו?".
- אם היית יודעת בזמן אמת על הדרישה להתפטר, מה היית מייעצת לו לעשות?
"להילחם. שנלך לנציבות ונילחם. זה מדהים, כל מה שקרה פה אחרי מותו. אני חושבת שזה היה צריך להיות חלק מהתלונה, כל מה ששמענו פה משופטים ומפרקליטים. זו התעלומה האמיתית שלי. אני לא מבינה איך מי שכל-כך מוערך כשופט לא שווה כלום בעיני המערכת. אני חושבת שבעיית הסחבת של תיקים זו מחלה של המערכת. הוא לא היחיד שהצטברו אצלו תיקים ואי-אפשר היה להאשים אותו בכך. הוא כל הזמן עבד, כל הזמן כתב, כל הזמן קרא והכין. כל הזמן. אז זו התעלומה האמיתית בעיניי. למה דווקא הוא".
- אמרת שהיית מציעה לו להילחם, אבל גם סיפרת שכמה ימים לפני ההתאבדות הצעת לו לעזוב הכול ולהתחיל מחדש. זה לא יותר פשוט?
"לא. הוא האמין במערכת ואהב אותה. האמין שזה אחד היסודות של החברה. אני יכולה להגיד שבדיעבד, לאור המחיר ששילמנו, היה עדיף שילך להיות בורר או משהו דומה. היה מרוויח הרבה כסף, עובד פחות. בוודאי שהייתי שמחה, אבל זה כל-כך לא הוא".
- אולי הוא פשוט לא התאים למערכת?
"את יודעת מה? אני עוד יותר לא מסכימה לזה אחרי שראיתי את כל השופטים פה שסיפרו על המצוקות שלהם. הם באו רובם כדי לעשות צדק. לא אידיאליסטים. גם מוריס לא היה אידיאליסט. הוא היה איש עם ראש על הכתפיים ורגליים באדמה. הוא לא בא למשהו טהור ומוחלט, אבל האמין שיש בכל-זאת ערכים בסיסיים הכרחיים חיוניים לחברה, במיוחד בישראל".
זה הפך להיות תהליך אלים
יש משהו אירוני בעובדה שביתה של מרים בן-עטר, עובדת סוציאלית כבר 30 שנה שמודעת היטב למאבק של הקולגות, הפך אבן שואבת למאבקם של שופטים ופרקליטים נגד אטימות המערכת. קצת יותר מחודש לאחר ההתאבדות הפך השופט המנוח לסמל בעל כורחו. "לא קלטתי לאן אנחנו מגיעים", היא אומרת, "המון אנשים מכל המקומות בחברה - שופטים ועורכי דין, אבל גם אחרים שלא קשורים - באו להביע את דעתם ולהגיד עד כמה מוריס באמת ייצג משהו שלא קיים בתוך המערכת. הם מנו את העוולות של מערכת המשפט וסיפרו על האטימות שלה כלפי האזרח".
- את מרגישה שבהתאבדות שלו הוא ביטא את המצוקה של מערכת המשפט?
"הוא ביטא מצוקה אישית. הוא ביטא את תפיסת העולם שלו, אבל הוא גם היה איש מערכת. נאמן למערכת. לא אחד שיוצר מהפכה. הוא התעקש על הדרך שלו והלך עם האמונות שלו ועם הייעוד שלו, אבל לא ישב וניסה להמריד אחרים. ממש לא. אני לא חושבת שהוא חלם להיות מהפכן".
עד כמה מוריס בן-עטר היה איש של המערכת, אפשר להבין מהאופן שבו הגיב להעברתו מבית משפט השלום בירושלים לבית המשפט לעניינים מקומיים בעיר לפני כ-8 חודשים - הורדה בדרגה לכל דבר ועניין. נאמר לו, וזה גם מה שסיפר למשפחתו, שהצעד נועד "לנסות לסגור פערים". היום בן-עטר מספרת שבזמנו זה נראה לה לא הגיוני, אבל היא לא רצתה "לעשות מזה עניין. בדיעבד לא הבנתי עד כמה זה לא הגיוני, כי לא הייתי מודעת לעומס התיקים".
העומס הגדול יותר של תיקים בבית המשפט לעניינים מקומיים לא בא לביטוי בהיקף עבודתו של בן-עטר, כי גם קודם עבד ללא הפסקה: "אי-אפשר היה לעבוד יותר ממה שעבד. לפעמים הוא היה מגיע הביתה לישון 3 שעות, ולפעמים לא היה חוזר בכלל".
- עם יד על הלב, מה היית מצפה מהמערכת לעשות? הרי גם לא לקבל החלטות בזמן, זה עינוי דין. מה יכול לעשות מעסיק שיש לו דרישות מסוימות ושהעובד שלו לא מצליח לעמוד בדרישות האלה?
"קודם כול, יש לי כמה הערות על הטענות שנשמעו שניסו לעזור לו. היו לו חופשות כתיבה, אבל במקביל המשיכו להגיע כל הזמן תיקים חדשים. בכל-פעם שהוא היה בחופש כדי לכתוב, הוא היה עובד כדי להתמודד עם התיקים החדשים. החופשה האחרונה שהוא קיבל התחילה או בשבעה על מות אימו בנובמבר, או מיד אחרי זה. כל אחד יכול לתאר לעצמו כמה בן אדם יכול להיות יעיל אחרי שבעה. שנית, ואמרתי את זה גם לביניש, עזרה זה גם לא להוריד מישהו לבית משפט שהעומס שם הוא הרבה יותר גדול".
- אבל בבית משפט מקומי התיקים יותר קטנים. אולי יש יותר תיקים, אבל הם פעוטים.
"כן", היא אומרת בטון ציני, "ממש עניינים קטנים. סוגרים עסקים של אנשים, הורסים בתים. מאוד קטן. באמת, אין להשוות את זה הרי לתיקי חברות בהיקף של מיליונים. רק שבשביל אותם אנשים זה הרס של חיים שלמים. כשהורסים חיים של מישהו, זה ממש עניין פעוט. את יודעת, זה גם ירושלים, זה ערבים. הוא יכול לכתוב 'כמבוקש', אין בעיה.
"מעבר לזה, כמות התיקים היא אדירה. רק לפני כמה ימים פורסם המכתב ששלח מנהל בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים לנשיאת השלום שם, ובו הוא כותב שיש מעל 6,000 תיקים שממתינים לדיונים ושעוד 14 אלף תיקים צפויים להיקלט ושהוא מתריע בפני קריסה. אבל זה בית משפט 'קל'. שמעתי פה בשבעה שחשבו להעלות אותו למחוזי ושהוא לא עלה כנראה בגלל העיכובים שהיו לו. אין מה להשוות בין היקף התיקים בבית המשפט המקומי ובמחוזי. התיקים במחוזי מורכבים יותר אבל לא הייתה לו את כל הכמות הזו. והרי היה לו את המזג השיפוטי, והוא היה משפטן מצוין. היו לו הידע, העומק והיכולת. בזה לא הייתה לו בעיה. לכן, כשביניש הייתה כאן בשבעה, אמרתי לה שהוא היה צריך לעלות למחוזי במקום לרדת למקומי, ואולי גם הוא וגם המערכת היו מרוויחים".
- מה היא השיבה?
"שכנראה שאני צודקת, ושהוא היה חידה".
- למה היא התכוונה לדעתך?
"לפער בין השופט הטוב והמצטיין שהוא היה - מצטיין זו אולי מילה שלי - לבין הכמויות של התיקים שנערמו אצלו".
- אולי הוא פשוט היה צריך, כמו הרבה שופטים, לסגור את רוב התיקים בפשרות, כך שיישארו לו מעט מאוד החלטות לכתוב. יש שופטים שאפילו כופים על הצדדים פשרה.
בן-עטר מהנהנת בהסכמה: "זה הפך להיות תהליך אלים. צריך להבין, אני לא טוענת שהוא היה מושלם. מה שאני מנסה להגיד כל הזמן זה שהיו לו תכונות בסיסיות משמעותיות לשופט שהביאו להערכה אדירה כלפיו. ראיתי כמה הוא עבד, לא הבנתי שכל מה שהוא השקיע מתורגם מצד אחד להערכה אדירה ומצד שני לתלונות על כך שהוא לא מספיק. אני כן מצפה ממערכת שתדע לנהל, ואת יודעת מה? לדאוג לעצמה ולנצל לטובתה את מה שהוא יכול לתת. אם הכמויות זו בעיה, אז לתת לו פחות כמויות".
- את מאמינה שהמערכת רואה לנגד עיניה רק מספרים?
"יעילות מתורגמת בהרבה מאוד מערכות ציבוריות לכמויות ולמספרים. בטווח הקצר יעילות היא דבר חשוב. השאלה מה קורה בטווח הארוך יותר. אתה מקבל חברה שלא מאמינה במערכת המשפט. אני חושבת שזה מתחיל להתפוצץ לנו בפנים".
"יש לזה סימנים ויהיה עצוב אם אכן כך יקרה, כי אני באמת חושבת שיש לנו הזדמנות לשנות. הבחירה של מוריס הייתה הדרך שלו לפתור את הבעיה שלו, אבל הוא מייצג איזו דילמה שהיא נחלתם של רבים. היו פה כל-כך הרבה אנשים מדוכאים, אנשים שהם במצב של הישרדות. אני לא רוצה שופט ששורד. זו לא תוכנית ריאליטי. אני רוצה שופט רגוע ושקול, שופט שלא מפחד שאם הוא יעז לקחת את הזמן אז אורות יידלקו במחשב (הכוונה היא לאורות התראה על הימשכות לא סבירה של התיק - ה' מ'). אני חושבת שזה שווה בדיקה ודיון ואני מקווה שהשופטים ימצאו את הכוח לעשות את זה.
"אני מקווה שזה לא ייגמר כל-כך מהר ושיהיה דיון רציני לגבי מה שקורה בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים שעומד לקרוס ושלא יהיה פה מצב שהאזרחים יתחילו לדבר ולחפש כל מיני דברים. יש למערכת המשפט אחריות חברתית".
הוא לא היה מכור לעבודה
מוריס בן-עטר, בן 54 במותו, נולד ברודזיה. מרים נולדה בבלגיה. הם נפגשו לאחר ששניהם עלו לארץ, באולפן קיץ באוניברסיטה העברית. מרים משחזרת את המפגש. היא הגיעה לחברה במעונות ובדרך לחדרה נתקלה בשלט על דלת אחרת: "מוריס בן-עטר". בן-עטר היה שם הנעורים של אמה, אז מתוך סקרנות היא הציצה ו-"ראיתי משהו שמצא חן", היא מחייכת. "חזרתי, דפקתי על הדלת והתחלנו לדבר". היא מתחילה לצחוק: "הוא בחיים לא היה עושה מה שאני עשיתי".
מוריס למד משפטים ועבד לאחר מכן כעורך דין. מרים למדה עבודה סוציאלית. עד היום, אחרי 30 שנה במערכת וכפקידת סעד לפי חוק הנוער במשרד הרווחה, היא אומרת שמזלה שהעבודה שלה היא ההובי שלה. "אני מכף רגל ועד ראש עובדת סוציאלית. כמו שמוריס היה בכל אישיותו שופט".
הם התחתנו והתגוררו בירושלים. לפני כ-20 שנה עברו לישוב מכבים. במהלך השנים נולדו לזוג שתי בנות: קטיה, היום בת 29, ומאיה, בת 25. בין שתי הבנות נולד גם בן, ג'וי, שנפטר בהיותו בן 3 חודשים ממוות בעריסה. תמונתו של ג'וי ניצבת על השידה בסלון הבית לצד תמונות אביו, שהוצבו שם לא מכבר.
"יש כאב", אומרת בן-עטר על ג'וי, "אבל זה לא צל בחיים. כאב זו לא תחרות. הכאב לאבד תינוק קטן או ילד גדול הוא אותו כאב. השאלה איך אנחנו מתמודדים עם זה ובאיזו דרך הולכים עם זה. זה בית שיש בו כאב, אבל גם המון שמחה. תאווה לחיים. משהו במובן של כוח שמניע אותך קדימה ועוזר לך להתמודד עם כל מיני דברים".
מוריס, היא מוסיפה, אהב לצאת, לבלות. היה אוהד של בית"ר ירושלים והיה לו מנוי בטדי. "הוא גם הצליח להעביר את המשפחה ליציע המערבי, שזה לא דבר של מה בכך. זה תהליך של שנים. פעם אחת הלכתי איתו למשחק בימק"א, כשהייתי בהיריון בחודש שמיני. לא היו שירותים של בנות וקיבלתי גרעינים על הראש. היה סיוט. אבל הוא כן הצליח לגרום לנו לאהוב כדורגל, וכשהיה המונדיאל, אני והבת הקטנה היינו יושבות פה וצופות בהנאה גדולה. הוא לא צפה. היה צריך לעבוד. אז אנחנו היינו מספרות לו מה היה במשחק".
לחופשות הם מיעטו לצאת, ואם כבר יצאו, זה היה לימים ספורים. על חופשה של שבועיים, למשל, לא היה מה לדבר. "זה הגיע למצב שאני לא רציתי שנצא כי הבנתי שכל פעם שאנו עושים משהו הוא עבד קשה יותר כדי להשלים את מה שהחסיר. הוא לא היה מכור לעבודה, אבל זה נתן לו סיפוק. הוא עשה מה שהוא מאמין בו והוא רצה שהמערכת תהיה מרוצה. הוא ידע הרבה יותר טוב מאיתנו מה זה המושג עינוי דין. הוא לא רצה את זה, הוא לא זלזל בזה, אבל הוא כל הזמן היה במרוץ אחרי הזנב של עצמו".
- את לא חושבת לעצמך איך הוא עשה מה שעשה? את לא שואלת את עצמך אם הוא לא חשב עליכם? על הסבל שלכם?
"הוא חשב עלינו. הוא ישב וחיבר פה תדריך מפורט. שנים לא הייתי בבנק ולא ידעתי להחליף נורה. אלה דברים שהוא טיפל בהם. לקפל כביסה, למשל. הוא השאיר פה תדריך, אמנם לא עם הוראות איך לקפל כביסה, אבל עם הרבה הוראות אחרות. הכול היה כתוב שם. בן אדם שעושה את זה, אני לא יכולה להגיד שהוא לא אהב. אני מספיק מבוגרת ולמודת ניסיון כדי לדעת שלא הכול בא בקופסה מסודרת ויפה וארוזה בסרט אדום".
- את גאה בו?
"כן. אני לא נותנת אישור להתאבדות כהתאבדות. זו לא הדרך שלי ואני לא רוצה לעודד אף-אחד להתאבד, אבל אני גאה בו, באדם שהוא היה, במיליון אחוז, גם אם אני חולקת עליו, על הדרך שבה בחר לפתור את המצוקה. אבל זו הבחירה שלו וזו התפיסה שלו. על הבן אדם שהוא היה, איך אפשר שלא להיות גאה בו? אני גאה על כך שהוא כל-כך הצליח, למרות הכול, להיות משהו שסימל צדק או עשיית צדק או דרך נכונה לעסוק בצדק. אם הוא יהפוך להיות סמל של משהו, זה לא משנה לי. אני גאה באדם שהוא היה כמו שהייתי גאה בו כשהוא היה בחיים".
מערכת בתי המשפט: אל תחפשו אשמים
דוברת מערכת בתי המשפט מסרה בתגובה: "איננו רוצים להתעמת בתקשורת עם כאבה של האלמנה ולהגיב לעניינים שונים הכלולים בכתבה. למרות הפרסומים, וכדי לא להגדיל את כאבה של המשפחה, מערכת בתי המשפט נמנעת מפרסום מידע שיש בו כדי לסתור את הדברים או להביך.
"בהספד שנשאה נשיאת העליון דורית ביניש היא הביעה זעזוע וצער עמוק על מותו של השופט בן-עטר ז"ל בנסיבות טרגיות ובצד דברים אלה ראתה לחזק את המערכת ואת העומדים בראשה בשעות קשות. מצער מאוד על רקע הטרגדיה הקשה ואי-ידיעת העובדות, השימוש באסון להתססה נגד המערכת בניסיון למצוא אשמים לאירוע המצער במקום בו אלה לא נמצאים".