הרבה מלל נשפך בשבועות האחרונים על הטניס הישראלי בעקבות מפגש הדייויס, שהסתיים בניצחון די חלק על פולין. לפני המשחק כתבו על "דור המדבר" שאחרי תקופת אוקון ולוי, ועל המצב העגום שהטניס הישראלי נכנס אליו. אז ככה, הניצחון על פולין היה יפה וחשוב כשלעצמו. אבל אין קשר בין הניצחון הזה לבין מצב הטניס בישראל. כבר ראינו שעם שחקן וחצי ועוד זוג בטופ-10 בעולם אפשר להגיע לחצי גמר גביע דייויס. זה לא אומר כלום, כי שנה אחרי אותו הישג, המחבט מס' 2 של ישראל (וינטרוב) עדיין מסתובב לבד בתחרויות בחו"ל מאחר שאיגוד הטניס או כל גוף אחר לא מוצא עבורו מימון, ולווינטרוב עצמו אין מספיק כסף למאמן.
בואו נשים את הדברים בפרופורציה: אין שום סיבה שמדינה בסדר גודל של ישראל עם 7 מיליון איש, אפופה בעיות כלכליות ופוליטיות, תוציא רוג'ר פדררים לסבב. המצב היום מבחינת דירוגי שחקנים - שחר פאר במקום ה-12, דודי 87, אנדיוני בין ה-50 הראשונים בזוגות, וינטרוב מגרד את 250 הראשונים ויוליה גלושקו בין ה-200 הראשונות - הוא סביר בהחלט. כבר שנים אני שומע את המונח דור המדבר, עוד מהתקופה שעמוס מנסדורף פרש ואמרו שנגמר הטניס בישראל. אבל אחרי עמוס הגיע הראל לוי, והיתה סמשנובה, ופתאום אוקון ואנדיוני, ושחר ודודי, ועכשיו אומרים ש"המשבר הרבה יותר חמור" כי ממש אין שחקנים טובים באופק. ואני אומר: הלו, בואו נירגע.
אנדיוני. אין לנו במה להתבייש (צילום: רויטרס)
***
יוצא לי לבוא לישראל מדי שנה. אני מעביר השתלמויות למאמנים ונמצא בקשר עם רוב מאמני הצמרת המקומיים. אני עוקב אחרי הכישרונות הצעירים, חלקם מגיע אליי לניו יורק לימי אימונים. ממקור ראשון, מלהיות איתם על אותו מגרש, אני יכול להגיד בוודאות שיש כישרונות, יש לנו אתלטים טובים, יש ילדים שרוצים לעבוד ואפילו יש מאמנים טובים בישראל. אנשים עם רקורד מוכח של פיתוח שחקנים והבאתם לרמה של מקצוענות, וגם מאמנים צעירים ושאפתנים שרוצים להצליח.
אז איך זה שהענף שייצר בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים עשרות שחקנים שהתחרו בסבב המקצועני, עם תקופת זוהר של לא פחות מארבעה שחקנים במאייה הראשונה ביחידים באותה תקופה ובאותה נבחרת (מנסדורף, גליקשטיין, פרקיס ואנוכי), מגיע פתאום ליובש כזה?
לפני שאכנס לזה, בואו ואתן לכם שיעור קצר בהיסטוריה של הטניס הישראלי.
היתה לי הזכות לחוות את המטמורפוזה של הענף מבפנים. עד שנת 1976 טניס היה משחק לעשירים בלבד. גם היום הוא ענף לאנשים אמידים, אבל עם הבדל אחד גדול: בישראל יש אינספור מגרשי טניס. בכל יישוב קהילתי, קיבוץ, מושב ובכל עיר יש לא מעט מועדוני טניס פרטיים וציבוריים. אחרי כדורגל וכדורסל, מדובר בענף הכי פופולרי מבחינת כמות ספורטאים פעילים לאורך העשור האחרון. זה לא היה המצב עד פתיחת מרכז הטניס הראשון ברמה"ש בקיץ 1976. טניס היה ענף איזוטרי שאף אחד לא התעניין בו, מקביל היום לפינג פונג או סקווש ברמת העניין.
כילד בן 9 למשפחה ממוצעת ברמת השרון, כל מה שהיה לי בראש היה כדורגל. החשיפה היחידה שלי לטניס הסתכמה באות הפתיחה של תוכנית הספורט המיתולוגית "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", עם הנקודה המפורסמת בגמר ווימבלדון בין ארתור אש לג'ימי קונורס. אבל אז הודיעו על פתיחתו של מרכז טניס חדיש ומתוקתק מרחק 500 מטר מביתי. אבי קנה לאחי ולי מחבטי עץ והלכנו להירשם לחוג במרכז. התנאים במרכז היו אופטימליים: קיבלנו (בחינם!) אימונים אישיים, קבוצתיים, אימוני כושר, ואחרי כשנה וחצי כבר שלחו אותנו למסעות לאמריקה לגיוס כספים ולתחרויות. הכל היה ממומן על-ידי מרכז הטניס עד הגרוש האחרון.
דיק סאוויט, אלוף ווימבלדון לשעבר, היה האב הרוחני של המאמנים הבכירים כמו שלמה צורף ורון סטיל שנעזרו בו לא מעט. הוא היה מגיע לישראל פעמיים בשנה ומעביר סדנאות למאמנים ולילדים. במשך כל שנות ילדותי עד גיל הנוער הורי לא שילמו אגורה על דמי אימון, טיסות ואפילו את בגדי הטניס היו מספקים לנו אם היה צורך. השנים היו סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים, הכלכלה היתה בצמיחה ומסעות גיוס הכספים אפשרו לאיאן פרומן לבנות עוד ועוד מרכזים ולהפוך את הטניס לספורט עממי יותר, כאשר חלק מהמרכזים נבנו בפריפריות בכוונה כדי להביא את הענף לשכבות שלא היו נחשפות אליו בדרך כלל. מהפיכת המרכזים הזו היא שיצרה את העומק.
שלמה גליקשטיין (שלא גדל במרכזים כילד אבל התאמן ברמה"ש) נתן את הפריצה שלו בדיוק באותה תקופה, אחר כך פרקיס, מנסדורף ואני - והכל ברצף כרונולוגי. זו היתה תקופה שאולי לא תחזור, תקופה שרוב השחקנים הצעירים התחרו כמקצוענים לפחות לכמה שנים ולא הלכו ישר לאופציה של מכללות כמו שעושים היום רוב השחקנים הבכירים. יש לציין שזו לא אשמתם - "הקולג'יסטים" עושים היום את השקלול של הסיכויים, ומבחינת אחוזי הצלחה קריירה במכללה היא בטוחה יותר לטווח הארוך.
אז מה השתנה? הרבה, למעשה הכל. למרכזים אזל הכסף, המיתון עושה את שלו ומסעות התרומות כבר לא מניבים סכומים כבעבר. ריבוי המרכזים הוא נטל כלכלי שבא על חשבון התכניות למחוננים, ומכאן הדרך לדור אפור של שחקנים היא קצרה מאוד. גם איגוד הטניס לא שוחה בכסף, ולמעשה רק ההצלחות של נבחרת הדייויס שינו את המצב באופן זמני. משירדנו מהבית העליון, גם ההכנסות ירדו באופן דרסטי וגם המעט שהיה כבר לא קיים.
"נבחרת ישראל לנוער עם 3 השחקנים הכי מבטיחים בישראל - איגור סמילנסקי, בר בוצר ואור רם - נמצאת עכשיו בטורנירי נוער בדרום אפריקה, והם נוסעים בלי מאמן כי אין תקציב", מספר לי שלמה צורף, שמשמש היום כיו"ר הוועדה המקצועית של איגוד הטניס. צורף, שאימן אותי ואת מנסדורף וגם את דודי סלע, אומר ש"פשוט אין משאבים, לא לאיגוד ולא למרכזי הטניס, ובעיקר אין כסף לשלם למאמנים".
היום מאמן שרוצה לגמור את החודש חייב לאמן שעות על גבי שעות של אימונים פרטיים. זה יוצר מצב שבו למאמנים אין את השקט התעשייתי לפתח שחקנים, עניין שמצריך השקעה טוטאלית מצד של המאמן והקרבה לא פשוטה. לכן אנשים כמו צורף ועודד יעקב, שקנו לעצמם שם של מאמנים שמייצרים שחקנים מקצוענים, פנו לסקטור הפרטי. צורף מתפעל כבר שנים בהצלחה את מועדון הפועל ת"א, ועודד יעקב מנהל את מועדון הטניס ברעננה. שניהם מצליחים בתחומם אבל עברו להיות יותר מנהלים מאשר מאמנים. במדינה מתוקנת אנשים כמו צורף ויעקב היו עובדים עם השחקנים הבכירים תמורת שכר הולם.
מרכז טניס בסג'ור. אין כסף למרכזים היום (צילום: חגי אהרון)
***
ויש עוד כמה בעיות. למשל "בריחת המוחות" מהטניס הישראלי. בגלל העלויות של החיים בסבב והסיכויים הקלושים להצליח, בוחרים שחקני הצמרת הצעירים שלנו שמסיימים צבא ללכת למכללות, לקבל מלגה, ולעשות תואר. רוב הטניסאים שהולכים לקולג' כבר לא חוזרים לטניס או שלא חוזרים לארץ, מה שמכרסם באוכלוסיית טניס איכותית שהיתה יכולה לתרום לענף כשחקנים ובעיקר כמאמני עתיד.
בעיה לא פחות חמורה היא שחקני העבר הבכירים שלנו שלא ממש מעורבים בפיתוח שחקני העתיד. לספרד יש מסורת בת 40 שנה של שחקנים שהתחרו בסבב המקצועני ולא מעט מהם הפכו למאמנים, וכך כמעט בכל מועדון נידח בספרד יש מאמנים שהיו במאייה הראשונה או אפילו בטופ-50, אנשים שחוו את החיים בסבב ויודעים מה צריך לעשות כדי להגיע לשם. לנו אין מאגר כזה גדול של שחקני עבר, ואלה שיש לא ממש מתעסקים בעבודה ישירה עם שחקני נוער. לענף הטניס בישראל אין הרבה מה להציע מבחינת אופציות אימון. גם מבחינתי האישית, הנדידה שלי לניו יורק לא באה מתוך רצון לעזוב את הארץ, אלא מחוסר ברירה - ההצעות פשוט לא באו.
אפילו המשרה ה"בכירה", קפטן הדייויס, היא למעשה עבודה של 3-4 שבועות בשנה וללא הרבה תמורה. אייל רן, הקפטן הנוכחי, גר באריזונה, והעיסוק העיקרי שלו הוא לא טניס אלא ניהול נדל"ן.
בעיית המשאבים לשחקני נוער מבטיחים היא גם בעיה גדולה. המיתון הכלכלי לא עזר, מרכזי הטניס בהידוק חגורה, התנאים שם כרגע לא מאפשרים הוצאות גרנדיוזיות על אקדמיות למיניהן. דני גלי, המנכ"ל החדש של מרכז הטניס שהחליף את ג'נין שטראוס, מנסה כצעד ראשון לייצב את השורות ולאזן את התקציב, אין לו את הלוקסוס של לשלוח ילדים עם מאמן לתחרויות. הילדים ייסעו לבד וישלמו.
החדשות הטובות בהקשר "הפוליטי" הן שהמלחמה הלא כל כך קרה בין מרכזי הטניס ואיגוד הטניס נמצאת בהפסקת אש. אחרי שנים של אווירה עכורה בין שני הגופים יש סוף סוף שיתוף פעולה. "סוף סוף התחלנו לעבוד יחד אחרי שנים של נתק שהיו בזבוז אדיר", אומר צורף, ומוסיף: "שני הגופים בצרות כלכליות אבל ביחד נוכל לרכז את הכישרונות, לעשות נסיעות משותפות ולעזור אחד לשני מקצועית. העובדה ששני הגופים היו בנתק גרמה לנזקים חמורים לענף ולבזבוז משווע".
נדאל. בספרד שחקני העבר הופכים למאמנים מובילים (צילום: רויטרס)
***
אז מה הפתרון אתם שואלים? כמו תמיד צריכים שילוב של מזל, טיימינג ותכנון חכם לטווח ארוך. בתקופה היפה של שנות השמונים היה לנו שילוב של דור מוכשר מאוד, מאמנים צעירים ושאפתנים שלא הסתכלו על השעון אלא עבדו יום ולילה במטרה לייצר שחקנים.
אבל אם צריך לקחת נקודה אחת ויחידה ולשים עליה את הכסף: הייתי בוחר בגזרת המאמנים. לצערי הרב, במציאות של הטניס הישראלי מאמן שרוצה לעבוד עם ילדים מצוינים עם פוטנציאל צריך לוותר על הכנסה. דווקא החלטוריסטים שמאמנים עקרות בית או עורכי דין עשירים ירוויחו הרבה יותר מאשר מאמני הנבחרות הצעירות. פה מתחיל האבסורד.
לגבי העתיד - אני לא מודאג. אני מאמין שבכל כמה שנים יצוץ איזה כשרון שייצא מהאפרוריות הרגילה ויעשה את הבלתי צפוי. הבעיה היא העומק. טוב יעשו האיגוד והמרכז אם ייקחו את המודל של האקדמיה הראשונה בראשותו של גליקשטיין, צורף ויובל חיגר כמאמן כושר. זו היתה אקדמיה עם תנאים מעולים ואנשי מקצוע ברמה הכי גבוהה בארץ שאיגדה את השחקנים הטובים בארץ לאימונים משותפים תחת קורת גג אחת. האקדמיה ההיא והפנימייה שהיתה בווינגייט בניהולו של רונן מורלי היו המודל הכי מוצלח שניפק את רוב השחקנים הבכירים ב-30 השנים האחרונות. וזה לא מקרי.
לפעמים צריך ללמוד לא רק מכישלונות אלא גם מהצלחות.