בשבוע שעבר נשברתי וקניתי אייפון.
רגע. בואו נתחיל מחדש. 1,337 ימים ארוכים - מייגעים, נטולי זוהר, מרגשים כמו קו חלוקת פיתות וחסרי אהבה סלולרית - חלפו מאז בהיתי בסטיב ג'ובס עומד בתערוכת מק-וורלד 2007 ומגיש ליקום בגאווה את הגאדג'ט הסקסי ביותר של העשור הקודם, שאת גירסת 4 שלו (כן, אני יודע שה-5 כבר בדרך), רכשתי סוף-סוף בשבוע שעבר, באיחור שהיה עשוי להיות מובן לו הייתי תושב מחוז נידח, נבער ושכוח-אל בסין.
רמת המגניבות העילאית של המכשיר וההסתערות המיידית של עדר הצרכנים המרייר, דנו אותי באופן מיידי לחיים נטולי אייפון, שהרי אין מצב ש-early adaptor כמוני ילך ויקנה יחד עם כולם את "רב-המכר" החדש שהפך ללהיט. פחחח.
אני הרי Avant-garde, מהפכן וחלוץ ההולך לפני המחנה וחסין לטרנדים לוהטים שכובשים את השוק ומתפשטים ויראלית כמו ג'סטין ביבר ב-YouTube, הזכרתי לעצמי בעיקשות שהייתה מרשימה גם פרד.
יתרה מזאת, בחצי השנה האחרונה אף סיפרתי לעצמי ולכל מי ששאל בפליאה למה יש לי עדיין את ה-E71 הניאנדרטלי שכה-אהבתי-פעם-לפני-שהפינים-נרדמו-בשמירה, שאוטוטו אחליפהו בבלקברי דנדש ונוצץ, ושאני רק מחכה שתגיע גירסת וואט-אבר חדשה של סוס העבודה הנפלא הזה.
כיום, בראייה מפוקחת לאחור הנובעת מהשקט הנפשי והשלווה שהגיעו ארוזים בקופסה עם האייפון, אני מבין שכמות הבולשיט שהאכלתי את עצמי יכולה להשביע כפר שלם באפריקה הנחשלת.
וכך, במשך 32,088 השעות נטולות האייפון שלי, אשר שבמהלכן הרגשתי כל אחת ואחת מכ-1.9 מיליון הדקות נעדרות השיק הטכנולוגי שלי, החזקתי מעמד בנחישות בלתי מתפשרת.
בחשבון פשוט, כמות האנרגיה שהשקעתי בלא לקנות אייפון הייתה יכולה להפוך לישים את חזונו של מרידור מ-1981 להאיר את רמת-גן כולה בשווה ערך של נורה אחת. בקיצור, כמו שאשתי מכנה אותי במילה שהפכה נרדפת לתיאור כל גבר בשלב כלשהו של חייו - אידיוט.
מבחינה פסיכולוגית, את הרעיון של האייפון קניתי בלב חפץ ומתלהב ברגע שיצא לשוק ב-2007. מבחינה שיווקית, המותג אייפון הפיל לקרשים בנוק-אאוט את הצרכן יובל לב מיד עם הישמע צלצול הגונג של הסיבוב הראשון.
העובדה שאת המכשיר עצמו רכשתי רק 4 שנים לאחר מכן היא כבר סוגיה אישית הזקוקה לטיפול עומק אצל מטפל מוסמך, כאמור, אך לא בזאת עסקינן עכשיו וכאן.
רבי נחמן מברסלב אמר פעם שהאושר נמצא בהישג יד. גם אם הוא לא התכוון ממש לחנות של iDigital בקניון, בתרבות הצרכנית של היום, בכל פעם שאני מערסל את המותג האהוב עליי, בידיים נקיות ויבשות כמובן, בועה קטנה של אושר מתפקעת בקרבי.
נשבע לכם שאני מאמין שמעבר לרצון לעשות ים של כסף ולהפוך את אזרחי העולם לעבדיו הנרצעים, סטיב ג'ובס קם בבוקר וחושב על הדרכים שבהן יוכל להעניק לצרכנים עוד פיסה קטנה של אושר - ולטעמי זהו תפקידו האמיתי של כל מותג שרוצה להפוך לתופעה מצלצלת בקופות.
הכותב עוסק בייעוץ שיווקי, מיצוב ובניית סיפור המותג.