דיווחי היממות האחרונות מלוב מעודדים מאוד מבחינת מועמר קדאפי: צבאו שחרר ערים ומוצבים לאורך החוף שנפלו בידי המורדים, וכעת הוא בדרכו לבנגאזי. הצלחותיו של קדאפי בשדה הקרב משפיעות לרעה על תפיסת הצדק והחמלה של הטובות בממשלות המערב. עד לפני כעשרה ימים עוד יכולנו לשמוע את מנהיגי צרפת, איטליה, בריטניה וארצות-הברית מכריזים בקול כי קדאפי צריך ללכת, אבל גם הקולות האלה כבר בקושי עולים.
לא האסון ביפן העניק לקדאפי שקט תעשייתי לטבוח במורדים. תמונת הקרב החלה להשתנות לטובתו לפני כ-10 ימים ויותר. עוד לפני שבארץ השמש העולה כבתה השמש, הבינו גם מעצמות המערב כי למשוגע מטריפולי סיכוי רב לנצח והחלו לחפש את דרכן לרדת מהעץ. אותם רגעים נדירים שבהם תמכו ארה"ב ואירופה בהתנערות העממית במצרים, בתוניס ובלוב, לא נבעו מדאגה כנה לעתיד האזרח הנדכא, אלא מאסטרטגיה אופורטוניסטית, שנועדה למצוא חן בעיני הרחוב הערבי, ובלבד שידו על העליונה, כמובן.
41 שנה הניח המערב הנאור לדיקטטור הלובי לנהוג בעמו כרצונו וטיפחו עמו יחסי ידידות. בפרוץ המשבר סברו המעצמות כי יד המורדים על העליונה, והלכו עם החזקים. אבל ברגע שהבינו כי קדאפי עומד היטב באתגר, השיבו את התוכניות למגירה.
מה צריכים האירופים את כאב הראש הזה בחצרם הקדמית. המערב זקוק לקדאפי בשלטון, ולא מתנודד על חבל התלייה. שליט לוב מספק לצרפת, לספרד, לגרמניה ולאיטליה נפט בטוח במחירים טובים ויציבים. הוא אינו מנופף בנוזל השחור כדי לתעתע בשווקים העולמיים, כפי שעשו איראן וחבריו בליגה הערבית בעתות של מצוקה מדינית. הנפט של קדאפי הוא איכותי ונקרא בלשון המקצועית "מתוק". הוא נשאב מעומקים נמוכים יחסית, ואינו דורש זיקוק מאסיבי כפי שדורש הנפט הסעודי למשל.
קריסתו של משטר קדאפי תערער לא רק את יצוא הנפט הסדיר. היא עלולה ליצור בעיית פליטים שיצבאו על דלתותיה של אירופה. גם לישראל יש סיבות טובות לחשוש. התפרקות הצבא הלובי עלולה להעמיד את מאגרי הנשק שלו למכירה בשוק החופשי. במחסני הצבא של לוב שמורה סחורה יקרת ערך ללקוחות פוטנציאלים כמו חמאס וחיזבאללה: נשק קל, רקטות לטווח בינוני, טילים נגד טנקים.
ועוד לא דיברנו על עסקאות אפלות והסכמות שקטות שהושגו במשך השנים בין קדאפי למנהיגי אירופה, שעלולות לצאת לאור ולהביך את המנהיגים. משהו מזה הזכיר השבוע סייף אל-איסלאם קדאפי, בנו של שליט לוב. הבן דורש מניקולא סרקוזי להחזיר את כספי התמיכה שהעביר אביו לחשבונו במסע הבחירות לנשיאות צרפת ב-2007. היה זה לאחר שצרפת הביעה תמיכה בממשלה הזמנית שהקימו המורדים בבנגאזי. ארמון האליזה הכחיש בשמו של סרקוזי שקיבל מימון כזה.
מלכתחילה היה המקרה הלובי שונה לגמרי מן הסיפור המצרי. מה שמתחולל כבר 42 ימים בלוב אינו אינתיפאדה עממית, אלא ניסיון הפיכה שאותו יזמה אליטה שבטית שקופחה על ידי קדאפי בחלוקת עוגת הכוח. מצרים היא מדינה בת 80 מיליון אזרחים שנאבקים מדי יום מחדש על פת הלחם. לוב, לעומתה, היא נווה מדבר בן 6 מיליון נפשות, שמתקיים היטב ממכירת מיליון וחצי חביות נפט ביום לאירופה. שכבת המשכילים בלוב רחבה יחסית, והאזרח הממוצע שבע. נתונים אלה ירגיעו את המצפון האירופי המיוסר לכאורה ביום שאחרי. לא נורא אם הלובים סובלים מעט מהיעדר חירויות, כל עוד הם יודעי ספר ואינם סובלים חרפת רעב.
אם אכן ישרוד קדאפי את המשבר הזה, ראויים הוא ובנו לאות הצטיינות על הדרך שבה ניהלו אותו מבחינה תקשורתית. השניים ידעו היטב ללחוץ על הנקודות הרגישות של המערב והצליחו, בסדרה של טיעונים הגיוניים, להזכיר למנהיגיו מה באמת נכון עבורם לעשות, ולהורידם מהעץ שאליו טיפסו. משוגע משוגע, אבל את התרופות הוא כנראה לוקח בזמן.