החצי שנשרף, והחצי עם האייפדמה אני אגיד לכם? העולם שלנו הוא לא לגמרי נורמלי. בכל רגע נתון כל דבר יכול להתרחש, ותודו שזה הוכח בצורה די יפה וסיסטמטית בזמן האחרון. ובתוך כל הכאוס מסביב, יש לנו כמובן את הבעיות הרגילות שלנו, ברוך השם, והן לא ממש הולכות לשום מקום: הסכסוך, הוויכוח הפנימי, החלל ההנהגתי והנטייה שהשתרשה בנו להתמקד בלהרוס לאחרים במקום לבנות לעצמנו.
אבל העניין הוא, שגם כשיש לך בלגן פנימי גדול, אתה צריך להוציא מדי פעם את הראש לרגע ולהביט מסביב. אם תסתכל מסביב, אולי תראה דברים קצת אחרת, ולא תבזבז אנרגיה טובה לריק.
קצב האירועים מסחרר: האסון ביפן גנב את ההצגה לאסון בלוב, האסון בלוב השכיח לגמרי את הבלגן במצרים, ובתוך כל הכאוס הזה, יש אותנו. ואיפה אנחנו? בשטויות הרגילות שלנו. לא רואים, לא שומעים, לא משנים התנהלות. העולם בוער - ואנחנו, כרגיל, נזכרים לשחק עכשיו את המשחק של השנה שעברה.
אך איוב לא היה מתבייש
השבוע הזה היה השבוע של יפן. ככל שעברו הימים, התוודענו יותר ויותר לממדי האסון הנורא, ועדיין זה לא נגמר. לא רק רעידת אדמה בעוצמה מטורפת עם אפטר-שוקים שהמשיכו למשוך את הקרקע מתחת לרגליים במשך ימים, לא רק צונאמי שחור ואכזרי שהחריב ערים, לא רק אלפי קורבנות, אלא גם אסון גרעיני שהולך ומתרחש ואי-אפשר למנוע אותו.
שום איוב לא היה מתבייש בתרחיש הזה, במיוחד על רקע הטראומה הגרעינית שהיפנים סוחבים איתם ממילא. היפנים חיים עכשיו בסרט אימה מהסוג שאנחנו מורידים ב-VOD כשממש משעמם לנו.
הסרט שלהם הדחיק קצת מהתודעה ומהכותרות סרט אימה אחר שמתרחש עבור אלפי אנשים בלוב. ככל שעוברים הימים המורדים נחלשים, הכוחות והנשק שלהם אוזלים, והעריץ המטורף מצליח להתאושש. והעולם? עומד מנגד, ובמועצת הביטחון של האו"ם מתגרדים ו"שוקלים" אם כדאי להתערב או לא. אלה שוקלים - ואלה בינתיים מתים בהמוניהם.
הזוועה באיתמר שקעה לתוך הזוועה היפנית
אז עם כל הכבוד לבעיות שלנו - ויש כבוד, ויש בעיות - כשזה מה שקורה מסביב, אנחנו מתגמדים. ככה זה - הכול יחסי. תמונות הזוועה של הרצח באיתמר נעלמות בתוך ים תמונות הזוועה הנוראות מיפן. והספינה ויקטוריה? סיפור גדול אצלנו, אבל רק כותרות דלוחות בעולם שלא מתעסקות בכלל בקשר האיראני-סורי-חמאסי. יש סדרי עדיפויות, והפעם אנחנו לא בראשם.
בעולם ציני כמו שלנו, צריך גם לדעת לאלתר. קצת להפתיע, קצת לנהוג אחרת משכולם מצפים ממך, ורק מגלגלים עיניים כדי לראות ששוב נהגת כמו בעבר. מילא זה שהתנהגות כזו היא ממאיסה - הבעיה האמיתית שלה, שהיא לא מנצלת תרחישים בלתי צפויים כדי לשנות קצת את מגרש המשחקים הדפוק שאנחנו מדשדשים עליו.
על הרצח באיתמר, למשל, הגבנו ב"הגברת הבנייה בהתנחלויות", שזאת שטות שאין גדולה ממנה. לא רק בגלל שההתנחלויות האלה יפונו מתישהו והגיע הזמן שנפנים את זה, אלא בגלל ההיבט התקשורתי.
השיחוק של הפלסטינאים
ההתעסקות בבנייה היא השיחוק של הפלסטינים. להם נוח מאוד שיש על העניין הזה פוקוס אדיר, מפני שהרושם שנוצר בעולם הוא שאילו לא היתה בנייה בהתנחלויות, הכול היה פשוט נפלא. מורסה קטנה שנדמה שהיא המכשול להכול. ומה היה קורה לו היינו נפטרים מהמורסה הזו? היה לנו הרבה יותר קל לחשוף את האמת.
אבל אנחנו, כך נראה, מעדיפים לשים גז במלכודת החול ורק להתחפר עוד קצת. במקום לצאת גדולים, להפסיק לבנות ולהוכיח שלא שם טמונה הבעייתיות - אנחנו מגיבים בהצהרות נבובות על הגברת הבנייה. כלומר - עוזרים להעצים עוד יותר את מצב השווא. מה בדיוק יוצא לנו מזה? לא משנה מאיפה מסתכלים על זה - יוצאים לנו מזה רק הפסדים.
באותו אופן, בזמן שקיטור רדיואקטיבי מכסה את שמי יפן ומאיים על חייהם של רבבות ואולי מיליונים, אין לנו שום צ'אנס לעשות רעש מספינת הנשק של ציר הרשע. אלה לא ימים רגילים, ולכן כל המסקנות מתקרית המשט אינן תקפות כרגע. מי מקשיב לנו בכלל? עיני כל העולם נשואות עכשיו ליפן - ובצדק.
אפשר להתבאס מזה, אבל אפשר גם להבחין בחדשות הטובות. זה לא היה השבוע שלנו, וטוב שכך. אם היינו רוצים באמת להיות קצת גמישים במחשבה שלנו, ולנצל הזדמנויות כדי להתקדם קצת בכיוון חיובי - היינו פועלים אחרת לגמרי.
בזמן האסון בהאיטי ישראל התגייסה והובילה את הסיוע כששלחה צוותי עזרה גדולים לניצולים. גם האסון ביפן הוא הזדמנות לשלוח סיוע רחב היקף, ולא רק להציע עזרה כדי "לצאת בסדר" - הרי אנחנו למודי משברים ויודעים לתפקד יפה בזמני אסונות של אחרים.
אילו היינו טיפה פחות עסוקים בעצמנו, היינו יכולים גם לעזור להציל חיי אדם, וגם לצאת "גוד גייז", ולהתנתק קצת מרוטינת הכותרות המשעממת שיוצאת מפה על בנייה ועל ספינות - רוטינה שממילא אנחנו מתקשים לנצח בה.
אבל הבעיה היא שאנחנו נורא תקועים. תקועים עם הראש בחור של עצמנו, ולא מספיק מסתכלים מסביב. חבל. האם זה חלק מהמנטליות האטומה שסיגלנו לנו, שביפן יש אסון גרעיני, ואנחנו מזפזפים ל"אח הגדול" כאילו כלום לא קרה?
אם נפקח את העיניים, אמנם נראה שחצי עולם נשרף והחצי השני קורא על זה באייפד 2 שלו, אבל גם נצליח לראות טוב יותר איך אנחנו יכולים למצוא את עצמנו. כן, דווקא בתוך כל הבלגן הזה.
