ערך מרכזי אליו שואפים אצלנו בטלוויזיה בישראל במשך שנים הוא "הישראליות". אנחנו יכולים לפגוש ערכים שנתפסים ככאלה כמעט בכל שפה של כל מותג בטלוויזיה - משפחתיות, חברות, חום.
אולם מוטיב אחר שנוי במחלוקת צץ לצד כל אלה גם הוא ואף באופן טבעי לחלוטין - הלעג העצמי. נדמה שאנחנו נהנים לראות על המסך את מה שנהוג לקרוא לו "הישראלי המצוי", במיוחד בתוכניות הסאטירה והריאליטי, והוא כל-כך מביך, עד שמשום מה אנחנו רוצים עוד.
הזרקור כלפי אותו ישראלי יופנה החל מהערב (ה') גם כלפי תוכנית הריאליטי החדשה, "טריני וסוזנה עושות את ישראל". אלא שערוץ 10 וחברת אבוט-רייפ-המאירי לקחו את הישראלי הזה צעד אחד קדימה והעמידו אותו מול עיניהן של שתי כוהנות הסטיילינג הבריטיות. הן בתפקיד האנתרופולוגיות, אנחנו מגלמים את הילידים הנחקרים.
גם הפעם, כפי שעולה ממחקרים שערך ערוץ 10 בכדי לבדוק את אפקטיביות הסדרה לפני שידורה, אנחנו נחכך ידינו בהנאה מהמראה שתוצב מולנו.
אחת המסקנות הבולטות שעלו מהתוכנית בשיחה עם קבוצות המיקוד, הייתה כי הערך המשמעותי של הסדרה הוא "לשמוע 'מה חושבים עלינו בחוץ'", לשון דוח המחקר, "לקבל דעה מקצועית על הקשר בין ישראלים לאופנה".
עם זאת, עלו גם ביקורות בעת עריכת המחקר. נחקרים, בעיקר נחקרות, אמרו, כי "נראה שהתוכנית נתפסת כמציגה את ארץ ישראל 'הפשוטה יותר', ובכך כחסרה את התמונה השלמה, במיוחד בפני שתי חוצניקיות".
סמנכ"ל התוכן של ערוץ 10, קרני זיו, מספרת כי דווקא התנגשות האופי של השתיים עם הטמפרמנט הישראלי היא סוד הקסם של התוכנית. "התוצאה היא שבאמת יש הסתכלות על הישראליות מבעד לעיניהן של שתי נשים זרות", אומרת זיו ל"גלובס", "אתה מגלה שיש בהן מן המשותף עם הישראליות, עם הדוגריות בלי הנחות. ישראלי יכול לשאול אם את בהיריון או למה את לא בלי בושה, הן מאוד כאלה. יש משהו מאוד בלתי אמצעי בהן והמפגש עם הישראליות מוליד דברים מעניינים".
באחת הסצנות בתוכנית השתיים משוטטות בשוק הכרמל, ואחד מעוברי האורח משבח אחת מהן על החזה שלה. זיו מבהירה כי הישראלי שיוצג בתוכנית, מול היעדר העידון הבריטי במקרה הזה, יהיה מגוון יותר.
"זה מציב מראה מול האמת שלנו, שהיא רעשנית, קולנית ועקשנית ובטוחה מדי בעצמה. יש לנו התנגדויות, ויש לנו מה להגיד. יש פה מראה לא פחות גדולה מולן - הן אומרות דברים פחות נעימים על הישראלים, אבל בסוף הן התאהבו בהם".
זיו גם מודעות לרגישות שבהצבת תוכנית שלראשונה הקונספט הוא שהביקורת מגיעה מבחוץ. "אנחנו אוהבים לצחוק על עצמנו, אבל לא יותר מדי, זה מהלך על קו דק ומדויק", אומרת זיו. "אנחנו מוכנים לצחוק על עצמנו ופחות מוכנים שזרים יצחקו עלינו, לכן זה עוד יותר דק. אבל אם יהיה יותר מדי, לא נצחק. אז אנחנו צוחקים מזה בתוכניות כמו 'ארץ נהדרת', שהפכו את זה לדגל. יש שם את העניין הדו-שכבתי - מצד אחד אתה צוחק מזה ומיד אחר-כך בא לך למות, זה מעורב. זה חלק מההצלחה של התוכנית. כמו למשל, קשת ליבליך, אתה צוחק ו-3 שניות אחר-כך אתה מבין שהילדות הן כאלה, זה מערבב את התחושות".
האויב של הסאטירה
מנהל ערוץ הצחוק של הוט קומדי סנטרל, אוהד אשכנזי, ומי שפיתח תוכניות הומור וסאטירה בעצמו בהווה ובעבר, מדגים גם הוא את חרב הפיפיות הזו של הלעג העצמי הישראלי על-פי "ארץ נהדרת".
"דווקא החיבה של הקהל להלעגה הזו, בהרבה מאוד פעמים היא האויב הכי גדול של הסאטירה", מסביר אשכנזי, "למשל, זכורים מקרים בהם 'ארץ נהדרת' ביקשה להלעיג ויצאה תוצאה הפוכה לגמרי. זה קרה עם עוזי כהן, שהיה אמור להיות סמל לקומבינה, וזה הגיע למצב שכל-כך אהבו את הדמות עד שקנו תחפושות לפורים של הדמות; וזה קרה עם ליטל מעתוק, שהיתה אמורה להיות קריאה כואבת של כותבי התוכנית והפכה לגיבורת תרבות".
גם ד"ר דוד גורביץ' מבית-הספר לתקשורת המסלול האקדמי המכללה למינהל רואה בהומור העצמי הישראלי המפותח, הומור-סרק שמפספס את מטרתו. "ההומור העצמי של הישראלים מוגבל לשכבה מסוימת של אנשים", מפרש ד"ר גורביץ'.
לדבריו, "הסאטירה העצמית של 'ארץ נהדרת' מדברת למיעוט, הרוב אינו מסוגל ללעוג לעצמו כי משמעותו להכיר באחר, וזה לא המצב הנפשי של הישראלי. זה משרת אותנו כדי לא לעשות עם זה כלום - אני יכול לצחוק על עצמי, אבל זה אף פעם לא מביא אותי לפעולה ממשית של שינוי המציאות באמת".
גורביץ' מסביר כי הביטחון העצמי הישראלי המפותח מעוור את עינינו כשמוצבת מולנו מראה בטלוויזיה. "הרי למה נהנים? כי אנחנו לא רוצים להשתנות. אנחנו אומרים, 'תיראו כמה אנחנו אידיוטים, אבל אין כמונו!' סוג ההומור של לעשות ביקורת אמתית, לא קיים, כדי להימנע מפעולה עדיף לצחוק. הרי אנחנו תמיד אומרים על עצמנו, 'הוא כזה נוראי, אבל בכל זאת יש בו משהו'. אם היינו מפנימים באמת את הצורה האיומה בה אנחנו נראים בחו"ל, היינו עושים עם זה משהו".
ציפיות לרייטינג גבוה
"הישראלי" המוצג היום על המסך הוא צעקן, וולגרי, בור, קומבינטור ובעיקר מאוד אגרסיבי. כזה הוא יובל סמו בתוכנית "ארץ נהדרת", שהוא למעשה הישראלי "מהרחוב", אבל לא פחות ממנו הן נופר וחבריה ב"האח הגדול". הם מספקים הצצה כואבת למציאות, ואנחנו לא מפסיקים לצחוק.
"המחשבה הראשונית היא שכדי שצחוק יעבוד אתה רוצה לצחוק על משהו שמותר, ואז אתה הולך באופן טבעי למשהו שאנשים יכולים להזדהות איתו", מסביר אוהד אשכנזי. "הומור עצמי הוא עסק די בינלאומי, אבל ההבדל העיקרי הוא שהישראלים עוברים בשנים האחרונות התעוררות בתחום הפרות הקדושות.
"אני חושב שהרצון להעריך לעג לעצמנו קיים בכל מדינה, רק שכאן יש עושר יותר גדול לצחוק עליו - גם שפע של עדות, גם פוליטיקה וגם צבא. היינו נעלבים אם מישהו היה עושה את זה עלינו. אחרי הכול, מגיע לנו שיצחקו עלינו".
על-פי ההערכות בשוק, עלות לפרק של "טריני וסוזנה עושות את ישראל" עומד על כחצי מיליון שקל, ובערוץ 10 מקווים לפחות לרייטינג הממוצע של "לעוף על המיליון" ומשחקי מכבי תל-אביב ביורוליג, שעמד בממוצע על 10%-12%, במשבצת הפריים הראשונה עם נתח צפייה ממוצע של כ-30%.
קרני זיו מבהירה כי הרצון הכללי סביב התוכניות היה לצור תחושה כללית טובה, לכן מידת הלעג וכל תחושה של אי-נעימות מותנה עד מאוד.
"הגבול הוא כשהביקורת הופכת לא נעימה", היא מסבירה. "אני חושבת שזה יהיה פחות האם אני נראה כמו מישהו שם בתוכנית, אלא ההזדהות תבוא מההרגשה אחרי שמקלפים את המעטה החיצוני ונכנסים פנימה מהתהליך החיצוני והפנימי שעוברים. וזה כבר לא ערך ישראלי, אלא ערך אוניברסלי".