חשיפת "גלובס" בשבוע שעבר, לפיה אלי אנושי, אחד משופטי בית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה, ייצג קודם למינויו לשופט את מרק פטריק, הנהג השיכור שדרס את הילדה שחר גרינשפן ופצע אותה באופן אנוש; ואילו טל אוסטפלד, שופטת שנייה מאותו בית משפט, חתמה על גזר הדין המקל שניתן לפטריק, זכתה להד ציבורי גדול.
התקשורת סיקרה את הפרשה בהרחבה ובביקורתיות, עורכת הדין של גרינשפן פנתה ליועץ המשפטי לממשלה כדי שישקול את ביטול גזר הדין, ורובו המוחלט של הציבור הביע תדהמה וזעזוע עמוק מהקשר ההדוק שנחשף בין מי שהגן על הנהג הפוגע לבין מי שחרצה את דינו.
אבל היו גם מי שחשבו אחרת וסברו כי בהתנהלות שופטי התעבורה בפתח-תקווה לא נפל פגם מהותי שמצדיק את הביקורת החריפה שנמתחה עליה. המדובר היה בעיקר בעורכי דין, שבניגוד לציבור הרחב, מכירים את המערכת המשפטית ופועלים בתוכה.
"אני ממש לא מבין מה הבעיה. זוהי התנהלות כמעט שגרתית בבתי המשפט, שבהם מי שהיום מכהן כשופט, כיהן אתמול כסנגור", אמר לי, למשל, עורך דין שמתמחה בדיני תעבורה.
הוא הסביר כי העובדה שהשופט ייצג את הנהג הפוגע בפני השופטת שגזרה את דינו ואף הודיע לה, טרם מינויו לשיפוט, על ההחלטה להגיע להסדר טיעון בתיק, אינה בעייתית, מכיוון ש"במילא השופטים בתיקים הללו הם בבחינת 'חותמת גומי' על הסדרי הטיעון, אליהם מגיעות המשטרה והפרקליטות עם הנאשמים".
הציבור לא מטומטם
הפער שהתגלה בין התגובה הציבורית הנזעמת לבין התגובה המתונה יחסית מצד חלק מעורכי הדין - מובן: למי שחי בתוך הנורמה הפסולה וחווה אותה כמציאות יומיומית, קשה הרבה יותר להכיר בבעייתיות שבה. ולכן, בעוד שהציבור הרחב הבחין מייד כי מדובר בהתנהלות כושלת של השופטים - התייחסו אליה חלק מעורכי הדין כאל דבר שגרתי, ולכן לגיטימי.
אבל עם כל הכבוד, הנימוק שמדובר בהתנהלות שגרתית של מערכת המשפט אינו משכנע. העובדה שהתנהגות מסוימת היא יומיומית ומקובלת אינה הופכת אותה לנכונה או כשרה. עד לפני שנים מועטות מקובל היה שילד של שופט עליון, שסיים את לימודי המשפטים, התמחה אצל שופט אחר בעליון. הנפוטיזם הזה היה מקובל, ושופטי העליון לא ראו בו דבר פסול. רק ביקורת ציבורית נוקבת הביאה לביטול נורמה פסולה זו.
באופן דומה, הגיע הזמן להעביר מהעולם את הנורמה שנחשפה בבית המשפט לתעבורה בפתח-תקווה בעקבות תיק שחר גרינשפן. הציבור לא מטומטם, ולכן הציבור לא מוכן להמשיך לשלם ולהשלים עם התנהלות כזו בבתי המשפט, שבהם הצדק אמור לא רק להיעשות, אלא גם להיראות.