לרגע אחד, ממש קטן, במהלך הצפייה ב"מבול", דמעו עיני. בדיוק כמו הרגע, גם הסיטואציה שגרמה ללב שלי לפקוד על עיניי להטיל את מימיהן, הייתה קטנה, ומינורית. אי אפשר לומר שלא ידעתי שהרגע יגיע, ידעתי, וכל שאר היושבים בבית הקולנוע ידעו, התסריט כולו הכין אותנו לשם, ובכל זאת, הרגע הזה הוכיח שלא ההפתעה היא שגורמת לנו להרגיש, אלא הדרך. אבל דווקא אותו רגע מזוכך האיר את שאר הרגעים האפלים והמרוחים בסרט, שלא גרמו לנו להרגיש, ובאופן פרדוקסלי סצנת הסיום של הסרט דווקא לא העלתה אותו לגבהים אלא האדירה את החסר שבו.
"מבול", בבימוי גיא נתיב, ובתסריט שלו ושל נעה ברמן-הרצנברג, זורק את הצופה אל תוך סיטואציה משפחתית קיימת. הוא אמנם נוסע לאנשהו, אבל הוא נטול עלילה. הצופים פוגשים את גיבורי הסרט בכל עליבותם כבר מההתחלה: זוג לא מאושר, בגילומם של רונית אלקבץ וצחי גראד, החיים במושב שלמרות מרחביו הוא קלסטרופובי. היא גננת, שרק רגעי האושר הקטנים עם הילדים מעלים בה חיוך, והוא טייס ריסוס שהורד מהאוויר, שרק רגעי האושר עם צמחי המריחואנה אותם הוא מגדל גורמים לו להמשיך קדימה. ובתווך עומד בנם הלא-מאושר, בגילומו של יואב רוטמן, שמכין שיעורי בית עבור ילדי בית הספר, ובכסף שהם משלמים לו הוא רוכש תוספי מזון שאמורים לגרום לו לגדול.
אבל אז מצטרף שחקן נוסף למגרש: לפתע מגלים הצופים כי למשפחה בן נוסף, בן בכור, בגילומו של מיכאל מושונוב, הלוקה באוטיזם, ושוהה במעון סיעודי, שעקב סגירתו נשלח חזרה אל הוריו שבימים שבשיגרה מבקרים אותו בקושי אחת לחצי שנה. כל צופה אינטליגנט, שראה כמה סרטים בחייו, יכול כבר לשרטט עבורכם את המשך העלילה: את הקשיים של המשפחה עם החזרה של הבן שלא שולט על צרכיו, שאוסף חרקים, שמפחיד את אמהות הילדים בגן, ושחוזר כתקליט שבור על כל מה שאומרים לו.
ציפייה לבאות
לא ברור האם הסיפור המקראי של נוח הוא שהעניק השראה ראשונית ליוצרי הסרט, האם הם לקחו את סיפורו של ה"איש צדיק תמים היה בדורותיו" והשליכו אותו לסיטואציה מודרנית, והאמירה הערכית שלהם היא שכמו אלוהים גם הם רואים "כי רבה רעת האדם בארץ", ורק ילד מנותק מן המציאות, אוטיסט, הוא הנוח המודרני ואותו יש להציל ולברוא דרכו אנושות חדשה, או לחילופין האם סיפור הילד האוטיסט הושלך על סיפור מקראי עתיק רק כדי להעניק לסרט עומקים שלא באמת היו בו. כך או כך, בניגוד לסיפור המקראי, ובניגוד למבול העתיק, בסיפור העלילה שרקחו היוצרים אין רגע אחד של תקווה, גם לא אותו הרגע שגרם לעיני לדמוע, הרגע בו שני האחים קוראים יחדיו ביום בר המצווה של הצעיר בהם, ודווקא החוסר בתקווה הזו, התקווה לעולם חדש, המוחק את העבר, הוא עקב אכילס של היצירה כולה. כי כשלאורך הסרט כולו אף גיבור איננו מחייך, וכשהאם, שוב כמו הזונה המקראית המהוללת, מואשמת בניאוף ובחוסר היכולת לנפק ולד "תקין", גם אקורד סיום מהולל, לא יכול להציל את העלילה כולה.
יחד עם זאת ב"מבול" יש רגעים יפים, כמו זה בו שני האחים יושבים בתוך אמבטיה ירוקה ומדמים סערה. במאי הסרט, גיא נתיב, וצלם הסרט, פיליפ לוואלט, מובילים את הצופים ביד רכה בתוך הסבך המשפחתי, והעבודה שלהם היא בלי ספק הפורטה של הסרט כולו: משחקי האור והצל, צילום המרחבים המייצגים את הפסטורליה השקרית, והקלוז-אפים המיופיפים המייצגים את הדחיסות הרגשית, מעוצבים ברמה קולנועית גבוהה. אבל כל זה איננו מספיק כדי לגרום לנו להרגיש. גם המשחק הנהדר של גיבור הסרט, יואב רוטמן, שנע בין יהירות ילדותית לעצב עמוק, יוצרים תחושה של "נו...מתי זה יגיע", אבל בסופו של יום, הציפייה אמנם לא מתממשת ביצירה הזו, אך בהחלט גורמת לציפייה לעבודות הקולנועיות הבאות שלהם.
מבול: במאי: גיא נתיב, ישראל 2010