אני: פתוח, טולרנטי, ליברלי, מאמין בדו-קיום, כי אנחנו חייבים לחפש את הפרטנר. מאמין בשלום ומאמין שהפוליטיקה חייבת להישאר מחוץ לבית החולים.
ילדות: צפון תל אביב, ליד בית החולים אסותא, משפחה דתית ציונית. למדתי בצייטלין והרב לאו היה אחד המורים שלי. רוב תושבי השכונה היו חילוניים. היו קריאות של "אדוק פיסטוק" מדי פעם ואנחנו ענינו "חופשי טיפשי". אבל זה היה היוצא מן הכלל. אף פעם לא הרגשתי שאני קוזאק של הקדוש ברוך הוא ולא היה לי צורך להשפיע על האחרים. באותה נשימה גם לא הייתי מושפע מהם.
הורים: הכירו בנוער המזרחי, התחתנו בגיל צעיר וילדו ארבעה ילדים, אני הבכור. אבא היה איש עסקים, יצרן של מוצרי מתכת כמו גדרות תיל ומסמרים במפעל בקריית גת. ממנו קיבלתי את החוש המסחרי שלי.
כשאהיה גדול: בכיתה ז' כתבתי במבחן פסיכוטכני שאני רוצה להיות רופא ילדים.
עתודה: אחרי שסיימתי מגמת פיזיקה-מתמטיקה, התקבלתי לעתודה והייתי במחזור הראשון שפתחו באוניברסיטת תל אביב, כי אבא לא היה מוכן שאלמד בירושלים. אימא אמרה שעד שאהיה קצין רפואה, יהיה שלום. אחרי שנה פרצה מלחמת ששת הימים. סיימתי בהצטיינות יתרה והוצבתי בסיני.
רפואה פנימית: היא רפואה הוליסטית שאני אוהב, ותת-ההתמחות שלי היא בדרכי עיכול. אחרי כהונה של שנתיים כסגן מנהל מחלקה פנימית, טסתי עם אשתי הראשונה, סימה הלוי, היום מנהלת מחלקת העור בסורוקה, ושני הילדים לייל. עסקתי שם במחקר, בקליניקה ובהוראה. זאת הייתה תקופה חשובה בהתפתחות המקצועית שלי.
עדינה: אשתי כבר שלושים שנה, פסיכותרפיסטית וסוציולוגית בהכשרתה. הכרנו בשידוך שארגנה אחותי. היא גידלה את שלושת הילדים במשך הרבה שנים, עבדה במחלקה הפסיכיאטרית של הדסה ועכשיו עוסקת בפרקטיקה פרטית.
שערי צדק 1: כשחזרנו מארצות הברית ניהלתי בפועל מחלקה פנימית בבלינסון. כשהייתי אמור לקבל מינוי קבוע, קיבלתי פנייה לנהל את בית החולים שהיה אז במשבר עמוק, בלי שלמדתי מינהל ציבורי באופן פורמלי, כי לא היה מסלול כזה בארץ. עברתי בחו"ל סדרת ראיונות על ידי הבורד ומוניתי. עם הכושר לנהל צריך כנראה להיוולד ואת הידע שחסר לי רכשתי בעצמי מקריאה ותוך כדי עבודה.
שערי צדק 2: כשהגעתי מצאתי בית חולים שנוסד 86 שנים קודם, עם מסורת של טיפול עם נשמה, אבל עם תדמית ירודה והתנהלות בצל של הדסה. השנה הראשונה הוקדשה לרכישת אמון העובדים ומיד בהתחלה הודעתי שבאתי כדי להישאר. המטרה הייתה למשוך כוכבים ולהקים מרכזי מצוינות, כמו מרכז הלב שנותן מענה לכל היבטי הקרדיולוגיה.
הדסה: שערי צדק הוא אולי סוד שמור מחוץ לירושלים, אבל בעיר יודעים להעריך אותנו. אנחנו בתפוסות אדירות, המרכזים הייחודיים שלנו מלאים וחדרי המיון גדולים מאלה של הדסה עין כרם ב-20%, כך שאנחנו כבר לא ממש בצל. חוץ מזה, אנחנו בית החולים הגדול והיחיד במרכז העיר.
ביקור חולים: עצוב שבית חולים מגיע לסף סגירה.
ניהול על-פי ההלכה: שערי צדק נוסד על-ידי יהודים אורתודוקסים ואנחנו ההוכחה לכך שרפואה אולטרא-מודרנית יכולה ללכת עם ההלכה. כשיש פיקוח נפש, מצווה לחלל את השבת. במקרים אחרים אנחנו נעזרים בנוכרים שמבצעים את העבודות הטכניות. מכיוון שכ- 25% מהחולים והצוות הם ערבים, אנחנו מנהלים מדיניות שוויונית מובהקת.
רצח באיתמר: מחריד, מתועב, ומרגיז אותי המקום השולי שהוא תפס בחלק מכלי התקשורת. אני אישית, אהיה מוכן לפנות שטחים רחבי היקף בשטחים, כולל בני שגר שם בניגוד לדעתי, בתנאי שיהיה שלום אמת.
סטיבן ספילברג: היה אמור לצלם בבית החולים סדרת ריאליטי שנדחתה בינתיים. עכשיו מצלמים אצלנו סדרה שתשודר בערוץ 1.
מרכז להשתלות: הייתי שש שנים היו"ר בהתנדבות. המקרה של אבי כהן ז"ל הקפיץ אותי. קביעת מוות מוחי נעשית היום בצורה שהציבור יכול להיות שקט שמשם איש לא חזר. משפחתו הושלתה על-ידי רבנים שלא מתמצאים בנושא, ולכן לא ניצלו חייהם של שבעה אנשים וניחתה מכה על פעילות הסברתית שלה אבי היה שותף.
שר"פ: בבתי חולים ציבוריים הוא הרע במיעוטו. זה עדיף על רופאים בכירים שיוצאים בצהריים לנתח באופן פרטי או על כסף שחור במעטפות חתומות.
דקדוק מקראי וקריאה בתורה: אהבות גדולות שלי. מזמינים אותי לקרוא הרבה בציבור, נוסף לקריאה בשבת בבית הכנסת. השנה קראתי במגילת פורים ביד ושם.
תפיסת עתיד: ממשיך בשערי צדק ומתרכז יותר בהוראה ובהרצאות, חוץ מהמשך פעילות רוחבית והובלת ועדות ציבוריות.