כרגיל, היה זה השופט אדמונד לוי שסימן את הדרך: "צר לי, באמת ובתמים, על בניזרי", הוא כתב ביוני 2009 בפסק הדין בערעור בעניינו של השר לשעבר, שהורשע בעבירות שוחד ומרמה, "ממעמדו הרם ורב ההשפעה התדרדר לתהום כה עמוקה. ברם, מול כל אלה ניצבת התופעה של שחיתות גוברת בחברה הישראלית, תופעה שלא פסחה גם על מוסדות השלטון, והשלמה עמה כמוה כהשלמה עם הסתאבות ואובדן מוחלט של האמון במינהל הציבורי. כדי להתמודד עם נגע זה ולהרתיע את הרבים, לא די עוד במלל ודברי כיבושין, והגיעה העת לעשות מעשה, על-ידי הצגתו של תג מחיר גבוה מזה שהיה נהוג בעבר לצדן של העבירות בתחום זה".
עונשו של שלמה בניזרי, שבית המשפט המחוזי גזר עליו 18 חודשי מאסר בפועל בלבד, הוחמר בעליון כמעט פי שלושה, ל-4 שנות מאסר. בית המשפט העליון הורה לשנות את המגמה שנהגה עד אז ביחס לבכירי הבכירים, בעבירות פליליות של שחיתות. באותו יום בדיוק גזר המחוזי בתל-אביב כ-5.5 שנות מאסר בפועל על שר אחר בממשלה, אברהם הירשזון, שהורשע בשחיתות בפרשת הסתדרות העובדים הלאומית. לפתע ניצבו נבחרי הציבור בישראל בפני מציאות חדשה, המכתיבה יחס קשוח מרשויות החוק ומבתי המשפט.
העבירות שבעטיין גזר השבוע בית המשפט המחוזי בתל-אביב את עונשו של משה קצב ל-7 שנות מאסר אינן אותן עבירות שבהן הורשעו בניזרי והירשזון, ומשתייכות לתחום עבירות המין. אבל מבחינת בתי המשפט, הן נכנסות לקטגוריה הייחודית של הליכים משפטיים נגד נבחרי ציבור ופוליטיקאים בכירים. במובן הזה, גזר דינו החמור של קצב, שעתיד עדיין לעבור את המסננת של בית המשפט העליון, הוא נקודת ציון נוספת במגמת ההחמרה ביחסן של רשויות החוק - ובפרט בתי המשפט - כלפי אישי ציבור.
בלי מחשבה פלילית
לא תמיד זה היה המצב. השופט עודד מודריק זיכה ב-1997 את אהוד אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים ולימים ראש הממשלה, בפרשת חשבוניות הליכוד הפיקטיביות. "ייחוס עבירות מרמה לראש עיריית ירושלים - ירושלים זו שעיר האמת, קורא לה - הוא כשלהבת הניצתת בארזים", כתב מודריק בהכרעת הדין, וקבע כי התביעה לא הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר שאולמרט היה מודע לכך שחתם על חשבוניות שקריות בתפקידו כגזבר הליכוד. שהרי, לא יעלה על הדעת שאולמרט חתם על החשבוניות הכוזבות ביודעין.
זה היה פן אחד, מטריד ומקומם, ביחס בתי המשפט לבכירים שהסתבכו בפלילים - חוסר הנכונות לייחס להם מחשבה פלילית או כוונת זדון. "מודריק כתב שמי שמעיין בחשבוניות הכוזבות, השקריות שלהן מיד מזדקרת לעין", אומר השופט בדימוס שלי טימן, "אבל הוא האמין לאולמרט שהוא חתם חתימה שנייה בלי להסתכל. אורית שוחט כתבה אחרי פסק הדין שהמנהיגים שלנו הם כנראה רפי שכל, ואהבתי מאוד את מה שכתבה".
גם שמחה דיניץ, ששימש יו"ר הסוכנות היהודית, נהנה מחוסר יכולתם של השופטים להאמין שהוא פעל ביודעין, כש"גיהץ" את כרטיסי האשראי של הסוכנות במיטב חנויות האופנה לגברים בניו יורק. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע אותו באחד משני סעיפי האישום, אך בעליון גם ההרשעה הזו התהפכה, ודיניץ זוכה ברוב דעות. "הקביעה כי דיניץ לא התעניין בתלושי השכר שלו", הם פסקו, "ולפיכך לא יכול היה לדעת כי סכומי ההוצאות אינם מנוכים מחשבונו, אינה בלתי מציאותית לאור אישיותו של דיניץ".
היחידה שלא קיבלה את ההנחה שמחשבתם של אנשי הציבור מפוזרת כל כך, הייתה השופטת דליה דורנר. לדעת דורנר, שישבה בהרכב שופטיו של דיניץ בעליון, היה צריך להרשיעו בכל סעיפי האישום. "דיניץ הוא ככל האדם", כתבה, "והוא ידע היטב כי בלא דיווח לא ניתן יהיה לגבות ממנו את תשלומיו הפרטיים שבהם נשאה הסוכנות". אלא שדורנר נותרה בדעת מיעוט.
בתי המשפט התפכחו
צחוק הגורל: דווקא סנגורו של קצב, עו"ד אביגדור פלדמן, סנט בעבר, בכתיבתו המושחזת, בתופעה הזו שלפיה תודעתם האוורירית של נבחרי הציבור שלנו איננה מספיקה כדי לבסס מחשבה פלילית. "כל מי ששוחח פעם עם איש ציבור במקום פומבי, יודע מדוע בתי המשפט אינם מרשיעים אנשי ציבור בעבירות של מעילה באמון, גניבה, זיוף, קבלת דבר מה במרמה", הוא כתב, במאמר שנקרא "אישי ציבור, הכוונה הפלילית והגבינה השווייצרית", "כאשר הוא משוחח עמך הוא תר לראות מי רואה ומתרשם מכך שהוא משוחח עמך - חצי סלבריטי; הוא בודק עם מי משוחחים אישי הציבור האחרים; הוא מחפש האם ברגע זה ממש פנוי לשיחה ארבע שישיות סלבריטי אחר, שחבר הכנסת יכול לגשת אליו ולשוחח עמו.
"תודעת אנשי הציבור", סיכם פלדמן, "מחוררת כגבינה שוויצרית, הזרם הפנימי והמתוק של המחשבה נכנס ויוצא בחורים כעכבר חסר מנוחה. ככה אי אפשר לעבור עבירות. המעשה הפלילי זקוק למוח בהיר ולתודעה חדה כתער. מוחות משובחים כאלה גדלים אך ורק אצל הבחורים הטובים מכפר שלם, מרמת עמידר ומן השיכונים המייאשים של פרברי לוד ורמלה".
הכשל בהוכחת מחשבה פלילית הוליד שורת זיכויים - מביכים, מבחינת הפרקליטות - בתיקים שבהם הואשמו אנשי ציבור בשנות ה-90. ההנחה שלא ניתן להוכיח מחשבה פלילית בקרב הפוליטיקאי רם-המעלה, הולידה לא רק זיכויים בבתי המשפט, אלא גם החלטות של הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה לסגור תיקים בלא כתב אישום. כך היה בעניינו של אריאל שרון הן בפרשת בן-גל, הן בפרשת האי היווני, הן בפרשת חברות הקש; כך היה בעניינו של בנימין נתניהו, הן בפרשת בר-און-חברון, הן בפרשת עמדי והמתנות; כך היה בעניינו של אהוד ברק בפרשת העמותות; וכך היה נגד צחי הנגבי בשורה ארוכה של תיקים, עד לפרשת המינויים הפוליטיים שבעטיה הועמד לדין.
אלא שכאמור, משפטיהם של בניזרי, הירשזון, קצב, רמון ואפילו הנגבי באופן חלקי, הוכיחו כי בתי המשפט התגברו על המחסום הנפשי לייחס כוונה פלילית לפוליטיקאים. "היו תקופות שבתי המשפט היו יותר הססנים באשר לקביעה שנבחר ציבור אכן נשא כוונת זדון", אומר פרופ' עמנואל גרוס מאוניברסיטת חיפה, "אולי משום שבתי המשפט לא היו נכונים להאמין שנבחר ציבור ירד לשפל כזה. אבל מאז החברה הישראלית התפכחה, ובתוכה בתי המשפט עצמם. הבינו שחלק מנבחרי הציבור אינם המודל שהיינו רוצים לראות, חלקם סרחו וניצלו את בחירתם כדי למנף לעצמם נכסים בדרך לא ראויה.
כשמסתכלים על עניינו של קצב ועל העובדה שהוא נשיא, אולי בימים אחרים לא היה עולה על הדעת לחשוב שאדם רם ונישא במשרה כזו, סמל המדינה, יהיה נגוע בכלל בדבר פלילי, שלא לדבר על דבר חמור. היום התפכחנו מפני שראינו שהנושא של שחיתות לא פוסח על אף אחד. כשאתה מגלה זאת אצל שרים בממשלה, ואחר כך גם אצל ראש הממשלה, הרשעת הנשיא בעניין הזה לא יכולה להכות בתדהמה. הדבר היחיד שמדהים הוא שאילו זה היה קורה לפני 20 שנה, לא היה מתקבל על הדעת שמישהו יצביע על נשיא כעל עבריין מין".
בין מרדכי לקצב
לא רק בעניין המחשבה הפלילית בתי המשפט שוב אינם חסים על הבכירים. לאחר ההרשעה, השופטים מגלים נטייה גוברת והולכת שלא לחוס על הפוליטיקאי המורשע. בעבר הייתה הכהונה הציבורית עילה להקלה בעונש. בא תיק קצב והוכיח שלא זו בלבד שמכלול תפקידיו הממלכתיים אינם יכולים לשמש כנימוק לזכותו, אלא להפך - הם משמשים כעילה להחמרה בגזר הדין.
כשבית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את השר לשעבר יצחק מרדכי בביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית, הוא קבע שהעבירות הללו מצדיקות הטלת מאסר בפועל. אלא שמרדכי ניצל בעור שיניו, ונגזרו עליו 18 חודשי מאסר על-תנאי בלבד. הרכב השופטים, בראשות השופט ורדי זיילר, נימק זאת בנימוק כפול: האחד - עצם ההרשעה מהווה מכה אנושה לקריירה של מרדכי. השני - היה הקריירה הצבאית המפוארת של מרדכי, אלוף שלושת הפיקודים.
גם השופטת אילה פרוקצ'יה פסקה בעבר כי תרומתו הציבורית של איש הציבור שנקלע לפלילים "עומדת לו כקו זכות ביום מבחן, והיא לעולם אינה נשכחת". השר לשעבר אריה דרעי, שהורשע בעבירות שחיתות בתום שנות משפט ארוכות, קיבל מהמחוזי עונש של 4 שנות מאסר בפועל, אך אלה הופחתו על-ידי שופטי העליון ל-3 בלבד. זאת, אף שבית המשפט העליון מתח ביקורת על כך ששופטי המחוזי התחשבו, כשיקול להקלה בעונש, ב"גודל המפלה שספגה הקריירה הציבורית של דרעי, שעקב הרשעתו בדין נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא".
אלא שכאמור, המגמה הזו התהפכה לחלוטין. היום לא זו בלבד שהשופטים אינם מוצאים לשקול את הקריירה הציבורית במסגרת כף הזכות, אלא שעצם הכהונה הציבורית של קצב שיחקה לרעתו בהיבט כפול בגזר הדין: האחד, שבשל היותו נבחר ציבור שהציבור רואה בו דוגמה, כישלונו המוסרי והפלילי הוא כישלון מהדהד יותר בשל החובה המוגברת החלה עליו להקפיד על מילוי הוראות החוק; והשני, שתפקידיו הציבוריים שימשו לו, כדברי השופטים, "שדה ציד שבו מצא הנאשם את קורבנותיו".
ביחס לאובדן הקריירה הציבורית, לשופטיו של קצב היה מסר הפוך מזה שהשמיעו שופטיו של מרדכי: "אין בכאב הנפילה והתרסקות חייו האישיים והציבוריים של הנאשם, שבאחת חרב עליו עולמו, כדי לייתר או לצמצם את הצורך בענישתו, במידה המתחייבת מחומרת המעשים שעשה".
אלא שלדעת גרוס, הפער בין הגישה הסלחנית כלפי מרדכי לקשיחות ביחס לקצב נובע מהפער ביחס השיפוטי לפעילות ביטחונית, לעומת קריירה פוליטית: "תרומתם של אנשי צבא נתפסה תמיד כקשורה בקשר רגשי יותר עמוק מאשר תרומתם של אנשי ציבור אחרים. דווקא הירשזון וקצב דומים מבחינה זו, שניהם ניצלו את ההזדמנויות שהמשרות שלהם המציאו להם כדי להגשים את מאווייהם הפליליים. מדוע אצל האחד התחשבו במפעלו הציבורי ואצל האחר לא? אולי בגלל יחסו אל המתלוננות".
"יש מגמה של החמרה כלפי אנשי ציבור", אומר השופט בדימוס טימן, "לסטודנטים שלי אני אומר תמיד, בעניינו של איציק מרדכי - אם זה היה עניין צבאי, מילא, אבל עבריין מין זה עבריין מין. אדם שקיבל כיבודים והטבות, כמו קצב, ונמצא תחת זכוכית מגדלת, היה צריך להיזהר ברמזורים, לחגור חגורת בטיחות ולשמש דוגמה ומופת לאומה. לכן כעת צריך להעניש אותו יותר.
"המגמה שלפיה עצם כהונתם הציבורית של הפוליטיקאים משחקת לרעתם בהליך הפלילי היא מגמה ברוכה, והייתי מעז לומר שלתקשורת המושמצת יש תפקיד בעניין הזה. אני חושב שהמודעות הזו מגיעה מהרוח הנושבת מהעיתונות החוקרת. התקשורת יכולה להיות צהובה אבל היא כלב שמירה של הדמוקרטיה, והיא עושה עבודה יוצאת מן הכלל. אתה יכול לדפוק על שולחנות ושום דבר לא עוזר עד שאתה מגיע לתקשורת".
גרוס מסכים: "אם אפשר לשרטט מגמה, ואני אומר את זה בזהירות, קרוב לוודאי שבתי המשפט החליטו להחמיר בדינם של נבחרי הציבור, כדי לתרום את חלקם בנושא של טיהור השחיתות או להרתיע מפני הישנותן של התנהגויות כאלה. הטיפול בנבחרי הציבור על-ידי בתי המשפט בתקופה הקודמת היה יותר הססני, מחמיר פחות, קפדני פחות. בתי המשפט נהגו כלפי חלקם בסלחנות, ובוודאי לא במגמה של מיצוי הדין איתם. מדובר בחלק ממהלך רחב יותר בחברה הישראלית, שמנסה לנקות את האורוות שלה, לאתר את מוקדי השחיתות בהחברה, כולל אצל נבחרי הציבור, ולטפל בהם בחומרה".
קמפיין המסכנות
האם גם בית המשפט העליון יגלה כלפי קצב את אותה קשיחות שבה נתקל הנשיא לשעבר מצד שופטי המחוזי, או שפתאום יבצבצו להם רגשות רחמנות יהודית, וקצב יזכה להנחה במתכונת אריה דרעי? הדבר תלוי בין היתר בזהות הרכב השופטים שידונו בערעור, אבל גם במידת האפקטיביות של קמפיין המסכנות של קצב.
סנגורו, עו"ד ציון אמיר, הצהיר השבוע כי הוא חושש שקצב יתאבד. זו הפעם הראשונה שאמיר הצהיר זאת לציטוט, אף שהשמועות על מצבו הנפשי ההולך ומתדרדר של קצב, ועל החשש הגובר כביכול שישלח יד בנפשו, ליוו חלק גדול מתקופת המשפט. ציניקן היה בוודאי אומר שמטרתה של ההצהרה הזו הייתה להתגנב ללב השופטים, ולהפעיל עליהם לחץ פסיכולוגי להקל בדין. ואם זה לא יצליח, אפשר יהיה לנמק כך את קמפיין החנינה שעוד בוא יבוא.