1. הנה וידוי קטן: לא רציתי לכתוב על לואיס פרננדז. הרגשתי שמטח ההשפלות שחטף המאמן הצרפתי ב-9 החודשים מאז נחת כאן כבר יצא מכלל פרופורציה. לא שהקדנציה שלו עד עכשיו מוצלחת, להיפך: 4 מ-12 נקודות אפשריות זו ההתחלה הכי גרועה שהצרפתי היה יכול לעשות. ניצחון אחד בלבד, וגם הוא בגמגום, על מלטה (אחת משלוש הנבחרות הכי חלשות באירופה) במשחק קשה לצפייה. אחר-כך תיקו בגיאורגיה (איפה שהיינו אמורים לנצח), ואז הפסד בית לקרואטיה והפסד חוץ ביוון (מינימום 2 נקודות שהיינו חייבים לקחת אם רוצים לפנטז על אוקראינה/פולין).
אבל בכל זאת - רמסו כאן את פרננדז עוד לפני שהוא צלח סיבוב שלם בקמפיין. יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, אפילו כבר הצהיר שיש מועמד ראוי לרשת אותו (גוטמן). שלא לדבר על התקשורת, שנגחה כל כדור קרן שהרימו לה ישר לחיבורים של פרננדז. מפרשת קטאר עשו מטעמים, מהנסיעות התכופות לחופשות מולדת לא התעלמו, מכל אמירה או ציטוט אימפולסיביים שלו באיזו מסיבת עיתונאים זניחה ישר למדו שהוא "ליצן" או "חייזר שלא מחובר למה שקורה כאן". ובעיקר, לא הפסיקו לדבר על הזימונים ההזויים שלו לסגל.
אז אני לא רציתי לכתוב על פרננדז. מה כבר עוד נשאר להגיד? זה האיש וזו השיטה שלו. אבל אז הוא פרסם את הסגל למשחקים הקרובים עם לטביה וגיאורגיה. ואז התחרפנתי.
חוות הניסויים של מדען הטילים הצרפתי שוב איתנו: יוסי בניון, שלא ראה פיסת דשא בצ'לסי מאז נפצע ב-25 בספטמבר, בפנים. על תקן מה בדיוק? מעודדת? וטאלב טוואטחה, מגן שמאלי מוכשר ממכבי חיפה, שיש לו 15 הופעות ליגה בלבד בהרכב של קבוצת הבוגרים? תביאו אותו לפרננדז, הוא קרע מספיק נעליים כדי לפתוח ב-11 של הכחול-לבן. וגם איציק כהן בסגל, עליו אי אפשר לוותר (לקוראינו הפחות מעורבבים: מדובר על בלם ארוך-שיער שמשחק בהפועל עכו).
ומי בחוץ? ערן זהבי, שהוא היום השחקן הטוב בליגה, וגם יודע שהוא כזה, ולכן הרגיש שהוא יכול קצת למתוח את הגבולות. שזה ממש לא יפה מצידו. אבל בשורה התחתונה השחקן הטוב בליגה לא נמצא בסגל. וטוטו תמוז, מלך השערים של הליגה עם 16 כיבושים, גם הוא לא נמצא בסגל. טל בן חיים, חלוץ עם כמות שערים נמוכה בחצי משל תמוז - בטח שהוא בפנים. וגם עומר דמארי (9 שערים). מצד שני, טל בן חיים ועומר דמארי הם ממכבי פתח תקווה.
כן, הזימונים האלו בהחלט יכולים להוציא אדם רגוע משלוותו.
בחודשים שקדמו למשחק הקרוב, לא פספס פרננדז אף הזדמנות להזכיר לכולם שהמאמן הקודם, דרור קשטן, הפסיד כאן בשנה שעברה ללטביה 1-0 באצטדיון ר"ג. אותה לטביה הגדולה שמגיעה בשבת להסתער על הבחורים המסכנים שלו. טוב נו, לא כזאת גדולה: בסך הכל ערימת שחקנים בינוניים שמשחקים כולם בקבוצות קטנות מליגות שוליות בבלקן ובמזרח אירופה. ובכל זאת איבד קשטן לנבחרת הזאת 5 נקודות. הבעיה של פרננדז בסיפור הזה היא פשוטה: אם הוא מציב לעצמו את הסטנדרטים של קמפיין קשטן המזעזע, באמת שנפלנו הכי חזק שאפשר.
על תקן מה הוא נחת כאן? מעודדת? (צילום: רויטרס)
2. לפחות בדבר אחד לא נפלנו: אחרי שנים של דיכאון וייאוש, סוף סוף עולה הנבחרת למשחק רשמי מחוץ למכלאה הלאומית בר"ג. בלומפילד, מגרש קומפקטי שאירח השנה בהצלחה שלושה משחקי צ'מפיונס ליג - זה מקום שנותן לקהל תמורה קצת יותר נורמלית לכסף שלו.
אבל הטרגדיה של הנבחרת הזאת היא שעד שמשהו טוב קורה בה, נולד מתוך זה דבר חדש ועצוב: עדיין יש כרטיסים בקופות. בלומפילד מכיל 15 אלף מקומות בלחץ. אם אפילו מגרש כזה מזמין אוהדים וכזה קטן מתמלא בעצלתיים, מה אנחנו בעצם מבינים? שהנבחרת הזאת מעניינת כרגע רק פרומיל מהאוכלוסייה. בר"ג עוד לפחות היינו יכולים להאכיל את עצמנו עם הבלוף שמתקן טוב יותר יעורר משהו בקהל הכבוי של הנבחרת.