לפני חודש משה קצב שתק. השופטים דווקא נתנו לו הזדמנות לדבר; כמו לכל נאשם הוענקה לו זכות המילה האחרונה לאחר דברי הפרקליטים המלומדים משני הצדדים בשלב הטיעונים לעונש. אבל קצב בחר לשתוק. אפשר להדביק הסבר רציונלי לבחירה הזו, ולפיו קצב חשש שאם יפנה לשופטים בבקשת רחמים, הם עשויים להתרשם בעיקר מהעובדה שהוא איננו מודה בעבירות, איננו מקבל אחריות למעשיו ואיננו מביע חרטה.
אבל הניסיון המצטבר מלמד, מעבר לכל ספק סביר, כי קבלת ההחלטות הפנימית של קצב איננה נעשית באופן רציונלי, לפחות לא על פי ההיגיון המקובל. לפני כחודש קצב בחר לשתוק, מאחר שאולם המשפט היה ריק - גם הדיון בטיעונים לעונש התקיים בדלתיים סגורות. שלשום, בהקראת גזר הדין, היה אולם המשפט גדוש עד אפס מקום בעיתונאים, מקורבים ובני משפחה. לקצב היה קהל, להתפרצות היה אימפקט. קצב נתן את המופע המתפרץ שלו, המשך ישיר למופעי ההתלהמות הפומביים הקודמים.
שופטיו של קצב לא הותירו אבן על אבן בפירוק השיטתי שערכו למסכת הפרטים האינסופית, במסגרת הכרעת הדין. לכל קושיה עובדתית ניתנה תשובה. אבל שאלה אחת נותרה ללא מענה, ועליה מסוגל לענות רק אדם אחד: האם קצב מאמין באמת בחפותו או שבמקום פנימי כלשהו, נסתר וחבוי, הוא מכיר בכך שעשה עוול, פשע, תקף, אנס, התנהג באופן פלילי ומגונה, בלתי חוקי ובלתי מוסרי. או אפילו רק בקצת מכל אלה.
מתחילת הפרשה פעל כמי שמונע בשכנוע פנימי עמוק בצדקתו. כמעין קורבן תמידי של הנסיבות, שהגיע לפסגת מנעמי השלטון לא למען עצמו אלא כשליח מטעם רעיון גדול יותר. בנאום הזעם הקודם שלו, שארך שלוש שעות מול מתנ"ס מתרוקן מעיתונאים וצלמים בקריית מלאכי, לא התבייש להשוות את עצמו לברק אובמה. לאמריקנים, הוא אמר, "לקח 230 שנה עד שבן שכונות נבחר להיות נשיא, לנו זה לקח פחות ממאה שנה".
הוא היה זה שדאג להפיץ את השמועות כאילו בכירים במערכת הפוליטית, כלומר בליכוד, קשרו קשר נגדו והפעילו את המתלוננות נגדו במטרה למנוע ממנו לשוב לפוליטיקה בתום כהונתו כנשיא, שאותה תפס כמוצלחת במיוחד עד להתפוצצות הפרשה. אחר כך חזר בו מהדברים. מתנהל במעין זעם קדוש, הוא נראה תמיד כמי שעשו לו עוול שיש לתקנו. הוא מחזיק את החבל בשני קצותיו: ברצותו הוא אזרח פרטי שלא חייב דין וחשבון לאיש, גם כשהוא משתמש ברכב השרד ובלשכה המפוארת לצורך עסקי נדל"ן ברומניה, וברצותו הוא הנשיא - סמל מסמלי המדינה, לצד המנורה, היונה וענפי הזית - שהשלכתו לכלא תפגע בציפור נפשם של נתיניו.
מנותק מהמציאות
מי שיישב עמו לשיחת עומק עשוי להתרשם שקצב חי במציאות משלו, ניזון רק באופן חלקי מהעובדות בעולם האמיתי שסביבו. או שמדובר באחד מגדולי שחקני התיאטרון שקמו לנו. בהתאם לשחקן תיאטרון, קצב מקפיד להופיע בפומבי כשהוא מאופר, לבל יתפסו אותו מצלמות הטלוויזיה חלילה כשמצחו בוהק. זה פרט טפל, טריוויאלי, אבל סימבולי: קצב מעולם לא התנהל, לאורך שנות החקירה והמשפט, כחשוד וכנאשם פלילי גרידא; הוא מעולם לא הפסיק לראות את עצמו כפרסונה פוליטית, כמי שחייב דין וחשבון לציבור. כמעט ניתן היה לומר, כמי שמצוי עדיין בעיצומו של קמפיין בחירות לתפקיד הבא, לכהונה הבאה.
זו אולי תחילתה של התשובה לשאלה שלמעלה, זו שרק אדם אחד מסוגל להשיב לה. גם אם מחלחלת בקצב תחילתה של הבנה שהאיש הזה, שהשופטים פוסקים לגביו פסיקות נחרצות וקובעים שהוא עבריין פלילי, אנס סדרתי, זה הוא - קצב אינו יכול לעשות דבר בנדון. בניו, פרקליטיו, יועציו - כולם פועלים למענו ובשמו בלהט כה גדול, עד שקצב כלוא בתוך דפוס הפעולה שלו עצמו. כמי שעומד בראש מחנה משולהבי קצב, משה קצב לא ישנה את מסלולו. דרייפוס הקטן שלנו ימשיך לזעוק את זעקות השבר שלו גם מתוך כותלי בית הסוהר.