"בפעם הבאה שאיבנוביץ' יגיע למצב של שוויון וכדור האחרון אצל היריבה, הוא כבר ידאג שהשחקנים שלו יעשו עבירה". חבר קרוב אמר לי את המשפט הזה אחרי סל הניצחון של ג'רמי פארגו בשבוע שעבר על קאחה לבוראל של איבנוביץ', שהשווה את הסדרה ל-1-1. די הסכמתי איתו. הטראומה של לחטוף סל בשנייה האחרונה מבלי זמן שיישאר לך להגיב היא בלתי נסבלת. אפשר היה לראות את זה גם על איבנוביץ', שב-15 המטרים מהספסל שלו עד למנהרה שמובילה לחדרי ההלבשה היה עסוק במריטת השערות הבודדות שעוד נותרו לו על הראש.
***
קצת יותר מ-48 שעות חלפו. יום ראשון בצהריים. איבנוביץ' מקבל הזדמנות לתקן בריל-טיים. אותה סיטואציה בדיוק כמו מול מכבי: קאחה לבוראל עומדת במשחק ליגה במצב של 74-74 מול מנורקה. כדור אחרון של מנורקה. דייגו ממנורקה בתפקיד פארגו, אוכל ואוכל את השעון (ואת הכבד של איבנוביץ') והולך לסל כדי לשים שתיים מתחת לידיים של טלטוביץ' כשעל השעון נותרות 2.3 שניות. יתרון שתיים למנורקה. ב-2.3 השניות שנותרו, מצליחה קאחה לארגן תרגיל לטלטוביץ' שמנצח את המשחק עם שלשה.
מבחינה מנטאלית, למרות שמדובר רק על ניצחון מול הקבוצה האחרונה בליגה, עצם העובדה שאיבנוביץ' ניצח משחק בקלאץ' יומיים אחרי שהפסיד משחק בקלאץ', מביאה אותו לתל-אביב במצב רוח הרבה יותר שפוי.
מה שיותר מעניין הוא שעל הפרקט במהלך האחרון עומדת אותה חמישייה ששיחקה את רוב הדקות מול מכבי - סן אמטריו, טלטוביץ', בטיסטה, לוגן והוארטס. החמישייה הזאת שיחקה מול מנורקה בממוצע 33:40 דקות לשחקן. טלטוביץ' שיחק 40 דקות.
יש הרבה דיונים סביב העובדה שלבוראל תגיע להיכל נוקיה למשחק מספר 3 כשהיא נופלת מהרגליים, בגלל הסגל הקצר שלה. אבל גם בגלל שמבין 8 הקבוצות שהגיעו להצלבה, לארבע הנציגות הספרדיות (לבוראל, ריאל, ברצלונה, ולנסיה) לא ויתרו על מחזור הליגה, מה שיצר מצב שהן ישחקו 5 משחקים ב-9 ימים (!) ארבע הקבוצות הנותרות בהצלבה (מכבי, אולימפיאקוס, פנאתינייקוס, סיינה) נהנו מסופשבוע של פינוקים ומסאז'ים והתחשבות של הליגה המקומית שאפשרה להן לשחק את המשחקים הללו במועד אחר.
שני עניינים שעולים בהקשר הזה יכולים להראות משהו על המאבק הפוליטי ביבשת. העניין הראשון מופנה כמובן ליורוליג, שמאפשרת או לא מונעת את חוסר השוויון הזה, וללא ספק מעניקה יתרון גדול לארבע הנציגות הלא-ספרדיות. אבל מדוע דווקא בספרד לא מתחשבים ומונעים מהנציגות שלהן את המנוחה? קודם כל כי הרבה יותר קשה להתחשב ב-4 נציגות שהעפילו להצלבה ולהשבית שמונה קבוצות ממשחקי ליגה. אבל זו לא הסיבה העיקרית: בספרד יש מאבק גדול בין מינהלת הליגה הספרדית ובין היורוליג, שעיקרו הוא 4 הכרטיסים (השריונים) שמעניקה היורוליג לארבע נציגות ספרדיות (לבוראל, מלאגה, ריאל, ברצלונה), מה שמבחינת הליגה הספרדית מרוקן אותה כמעט מכל תוכן. הסכסוך הזה הגיע גם לפנייה של מינהלת הליגה הספרדית בראשות אדוארדו פורטלה ל-CAS, בית המשפט העליון לספורט בלוזאן, בעניין תופעת השריונים.
את הדיון ב-CAS הם אמנם הפסידו בסופו של דבר. אבל המינהלת הספרדית לא תלך צעד אחד קטן אפילו לקראת הנציגות המקומיות, ואם אפשר להפריע ולהקשות... אז למה לא בעצם?
דושקו איבנוביץ'. ימרוט שיערות גם בנוקיה? (צילום: רויטרס)
***
ביום חמישי האחרון קיבלנו דוגמה לדינמיקה המיוחדת של סדרות. כל הקבוצות שניצחו במשחק הראשון בבית, הגיעו למשחק השני שוב בבית והפסידו אותו. השיא היה כמובן עם אולימפיאקוס שניצחה את סיינה ב-48 הפרש, והפסידה יומיים אחר כך באותו אולם ממש ב-17 הפרש.
לא סתם אומרים שלסדרות יש דינמיקה אחרת לגמרי. השאלה היא למה זה קורה? קודם כל יש את העניין המקצועי: ברוב המקרים, באופן טבעי מאמן שמנצח משחק נוטה להמשיך וללכת עם דברים שעבדו עבורו עם התאמות מינוריות פה ושם. המאמן המפסיד הוא זה שבדרך כלל מנסה לשפצר, לעמוד על הנקודות הבעייתיות ולתקן אותן, להוסיף עוד מלכודות וכו'. שרון דרוקר, שבעונה שעברה שימש כעוזרו של פיני גרשון וחווה סדרת הצלבה עם מכבי מול פרטיזן, נותן כדוגמה את הסדרה בין פנאתינייקוס לברצלונה לשינוי מקצועי שהפך את מאזן הכוחות בין משחק 1 ל-2. "פנאתינייקוס הפסידו את המשחק הראשון בברצלונה ובאו למשחק 2 עם הגנה שלא משחקים כבר 20 שנה - בוקס-אנד-וואן על נבארו (הגנה אזורית, עם אישית על שחקן אחד - נבארו)", אומר דרוקר, "השפן הזה ניצח להם את המשחק".
דרוקר טוען שהעבודה בתוך סדרה "היא בעיקר פסיכולוגית. אם ניקח לדוגמה את מה שקרה לאולימפיאקוס אחרי שניצחו 48 הפרש את סיינה, גם אם אתה מאמן הכי טוב ומנוסה ואומר לשחקנים שלך אל תהיו שאננים, יש פה קושי מנטאלי עצום לעלות למשחק כזה אחרי שניצחת משחק כל כך בקלות. כמאמן אתה חייב להרגיש את הקבוצה שלך בתוך סדרה בעיקר מבחינה פסיכולוגית. אני זוכר את סדרת האליפות בבלגיה כשאימנתי את אוסטנד, הגענו למשחק 4 נגד ברי, היה לנו כבר את המשחק והאליפות ביד. אבל החטאנו כדור, והם עשו לנו 2-2 מסל בשנייה האחרונה. זה חודש יוני, שחקנים גמורים פיזית ומנטאלית ואתה כבר מרגיש את האליפות. אחרי המשחק הזה כבר אין טעם להעמיס פיזית, מה שהיה חשוב מבחינתי זה לתת לשחקנים את החופש ולהרים אותם בחזרה מהקרשים. במשחק 5 התפוצצנו עליהם (23 הפרש)".
"בקטע המקצועי", אומר דרוקר, "החוכמה של מאמנים היא לשנות ולעשות דברים גם אחרי ניצחון. בדרך כלל יש המון דברים שאפשר לעשות גם במשחק 3 שעד עכשיו לא השתמשת בהם, אם זה עוד תרגיל או שניים שאתה מוסיף דווקא בשלב הזה של הסדרה, או סוגי הגנה שעוד לא ניסית בסדרה ואתה מוסיף עכשיו, וגם שינויים ברוטציה או בליין-אפ. הנה, מכבי ניצחו את לבוראל דווקא בזכות שעברו לליין-אפ נמוך אחרי ששחורציאניטיס יצא בחמש עבירות".
כשדרוקר מנתח את יחסי הכוחות לקראת המשחקים הבאים הוא לא נותן יותר מדי סיכוי לספרדים. "חוץ מזה שקאחה קבוצה עם סגל קצר, זו קבוצה שונה לגמרי בחוץ. הם מופיעים פחות טוב מאשר בבית, לא רק ביורוליג אלא גם בליגה הספרדית. אני חושב שמכבי עשויים להיות מאוד מופתעים מהקלות שהם ייקחו את המשחק הקרוב".
- מה ההשפעה אם בכלל שיש להפסד מסל בשנייה האחרונה?
"את האפקט של הסל של פארגו אני חושב שאפשר יהיה לראות ביום שלישי. מכבי יבואו עם הרבה אמונה, ולבוראל לא יוכלו לעמוד באינטנסיביות כשמכבי מרגישים את הפיינל פור בקנה. אני מעריך שמכבי יגמרו את הסדרה ב-1-3".