הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר בעולם, וככזה, הוא ממליך מלכים ומייצר גיבורי-על. דייויד בקהאם הוא אייקון גלובאלי. את ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו מעריצים בכל פינה אזוטרית על-פני הגלובוס. התקשורת, והחשיפה העצומה שהיא מביאה לכדורגלנים האלו, היא גם זאת שבסופו של דבר הופכת אותם לאנשים עשירים, מיליונרים שמרוויחים משכורות עתק. אבל לא כל הכדורגלנים מצליחים להתמודד עם חיי הזוהר. יש לא מעט דוגמאות לשחקנים שההצלחה פשוט הרסה להם את החיים.
פול מרסון הוא דוגמה מצוינת. הקשר, ששיחק במשך 12 שנים בארסנל, זכה עם המועדון בשתי אליפויות ואף הופיע 21 פעמים במדי הנבחרת האנגלית, עשה את כל זה תחת התמכרויות רבות שליוו את הקריירה שלו. אלכוהול, סמים קשים, הימורים-כפייתיים: הכל היה חלק מהחבילה של אחד מהשחקנים המוכשרים והמפורסמים ביותר שידעה אנגליה בשנות ה-90'.
ב-2006 הוא פרש מכדורגל, ניסה את מזלו באימון, אבל פוטר מוולסול (אז בליגה השלישית בחשיבותה באנגליה) אחרי שנתיים בלבד במועדון. כיום, בגיל 43, הוא משמש כפרשן כדורגל ב-Sky, אחרי שעבר גמילות ותהליכי שיקום לא מעטים. כעת חושף את כל הפרטים על חיי-ההוללות שליוו את ימי-ההצלחה שלו, באוטוביוגרפיה חדשה שרואה אור השבוע בבריטניה ("איך לא להיות כדורגלן מקצועני"), וחלקים נרחבים ממנה פורסמו ב"טיימס". הנה כמה מהתוצאות המזעזעות של הפרויקט הזה.
הימורים
"פדיתי את כל פנסיית הכדורגל שלי, 800 אלף ליש"ט. בתוך חודשיים הפסדתי את כל הסכום על הימורים ושתייה"
"ככל שהרווחתי יותר כסף, ככה בזבזתי יותר. היה איזה אחר-צהריים שהשקעתי בו 100 אלף ליש"ט על ניצחון של פדרר בטניס, על משחק קריקט, ועל כך שנבחרת סקוטלנד תשיג את הקרן הראשונה במשחק בינלאומי מול הולנד. אבל בגלל שהייתי מכור כל כך כבד, אפילו כשהרווחתי לא הצלחתי לשמוח. ערב אחד הייתי בבית של ההורים שלי. זכיתי ב-20 אלף ליש"ט, אני אפילו לא זוכר על איזה הימור. נראה לי שזה היה אולימפיאדת החורף, או משהו מטומטם כזה. לאחר מכן הפרצוף שלי היה עקום לגמרי. אמא שלי צעקה עלי: 'אלוהים! לפי הפנים שלך זה נראה כאילו הפסדת עכשיו 20 אלף!'. היא לא הבינה משהו פשוט: הייתי עצוב כי נגמרו ההימורים לאותו ערב.
במשך כמה שנים הייתי נהייה מדוכא בכל ערב, בגלל שבשעות האלו כבר לא היה על מה להמר. אבל אז התחילו להראות משחקי בייסבול בטלוויזיה, וגיליתי עולם חדש. הדוג'רס, המטס, היאנקיז - הייתי נשאר ער כל הלילה ומשקיע עשרות אלפים במשחקי MLB.
העניין שלי סביב ההימורים אף פעם לא היה קשור לכסף. לא רציתי להרוויח מיליונים - פשוט רציתי לחוש את הריגוש הזה של לזרוק את הכסף לאוויר, ולראות אם הוא חוזר אליי.
ההימורים, יחד עם האלכוהול, מילאו את השעמום שתקף אותי בזמן שבין האימונים והמשחקים. ב-1990 אשתי הראשונה, לוריין, כרעה ללדת. במקום לקחת אותה לבית החולים, להתקשר לקרובים שלנו ולהתרגש, שלחתי אותה במונית. 'תתקשרי אלי אם משהו קורה', אמרתי לה. בכל זאת - היה משחק פוטבול בשידור חי בטלוויזיה שהייתי מושקע בו במלא כסף.
הפסדתי כל כך הרבה כסף בהימורים שאתם לא יכולים לדמיין. בשיא הקריירה שלי, ב-1991, נכנסתי לדירה חדשה שארסנל מימנה לי, אבל הביצים שלי קפאו מקור - כי לא היה לי כסף לקנות שטיח לדירה. לא היה לי חימום מרכזי, כי ניתקו אותי מהחשמל אחרי שלא הצלחתי לשלם את החשבונות. אני, כדורגלן מקצועני ומפורסם.
בגיל 35, כדורגלנים באנגליה יכולים לפדות את כספי הפנסיה שארגון השחקנים דואג שהקבוצות יפרישו להם. כשאני הגעתי לגיל הזה, אשתי השנייה בדיוק התגרשה ממני, הילדים עזבו אותי, וחזרתי לשתות כ-10 פיינטים של בירה בכל ערב. ההרגלים הישנים תקפו אותי שוב: פדיתי את כל פנסיית הכדורגל שלי, בשווי 800 אלף ליש"ט. בתוך חודשיים הפסדתי את כל הסכום הזה על הימורים כושלים ועל שתייה.
בנקודה הכי נמוכה שלי כמהמר כפייתי, ישבתי לבד בחדר במלון ערב לפני משחק מול אסטון וילה. באותו רגע, לפי ספירה לא מדויקת שערכתי, הייתי כבר מופסד בסכום כולל של 7 מיליון ליש"ט בעקבות הימורים. חשבתי לשבור לעצמי את האצבעות עם פטיש - זאת הדרך היחידה שבאמצעותה לא אוכל לחייג מספרים בטלפון ולהעביר הימורים. הקירות החלו לסגור עליי".
פיינטים וקוקאין
"שתיתי במהלך חיי כ-100,000 פיינטים, אבל ההתמכרות לאלכוהול היתה קטנה לעומת הקוקאין"
"חיי ההוללות שלי כללו 4-5 ערבים בשבוע שבהם נכנסתי לפאב עם חברים, ויצאתי לא לפני שלגמתי 15 פיינטים של בירות בתוך שעתיים (כיום כדורגלנים כבר לא יכולים לעשות את זה, כי בעידן הטלפונים הסלולאריים, התמונות מגיעות בתוך כמה שעות ל'ניוז אוף דה וורלד').
שתיתי במהלך חיי כ-100,000 פיינטים, אבל ההתמכרות לאלכוהול היתה קטנה לעומת הקוקאין, שלקח ממני את החיים שלי למשך עשרה חודשים רצופים וכמעט חיסל אותי.
סדר היום שלי הפך בתקופה הזאת למכוער: הייתי חוזר הביתה מהאימון, סוגר את כל הווילונות, יושב בחושך, מסניף שתי שורות של קוק, מתקשר בחיוג המהיר לסוכן ההימורים שלי, מעביר משהו על מירוצי כלבים. וככה זה עבד במשך כל הערב: הימור, שורה; הימור, שורה.
לא היה לי פחד ולא היה לי חשש. היו לילות שהייתי משתכר בפאב שהיה פתוח כל הלילה, מוריד כמה שורות, ואז ב-7 בבוקר תופס מונית לאימון. באימונים נתתי מעצמי אולי 30-40 אחוז. פשוט לא הייתי מסוגל ליותר.
היה מקרה מצער נוסף, שבו נגמר לי כל החומר. הסתובבתי במועדון שידעתי שמוכרים בו קוקאין, אבל הייתי מרושש. במקרה הייתי עם ז'קט רשמי שארסנל הביאו לי, בגד מכובד שמנהלים, מאמנים ושחקנים במועדון מסתובבים איתו בגאווה. לי הז'קט הזה לא אמר כלום. החלפתי את הז'קט בעבור גרם אחד מסכן של קוקאין, בשווי של 50 ליש"ט.
היה ערב אחד ששיחקנו נגד ברונדבי הדנית בגביע המחזיקות. עליתי על המגרש אחרי כמה שעות רצופות שביליתי בשירותים, מוריד שורה אחרי שורה. הריאות שלי התפוצצו אחרי 20 דקות על המגרש והייתי בפרנויות - כל הזמן הייתי בטוח שהולכים לתפוס אותי, ובעיקר, הייתי בטוח שאני הולך למות על המגרש. באותו ערב חזרתי הביתה ורציתי להתאבד. ממש שקלתי את זה".
כדורגל (וקוביות סוכר)
"לפני המשחק הראשון של ונגר בתפקיד, נגד בלקבורן, הוא נתן לכולנו טבליות חומות גדולות שהיינו צריכים לבלוע. זה היה קפאין טהור"
"יצא לי לעבוד מעט עם ארסן ונגר, אבל ממה שראיתי - מדובר על גאון כדורגל. הוא המאמן הראשון שלי שהתייחס לכדורגל כמו אל מדע. הוא הכריח אותנו לקחת ויטמינים ולבלוע כדורים. לפני משחקים גדולים הוא היה לוקח אותנו לבית מלון בלונדון, שם איזה מדען ספורט היה מזריק לנו נוזל צהוב לווריד. לא ידעתי בדיוק מה זה - ולא ממש הרגשתי השפעה על הגוף שלי אחרי ההזרקה (מלבד טעם מוזר בפה). אבל תמיד עמדתי ראשון בתור לקבל את הזריקות האלו.
לפני המשחק הראשון של ונגר בתפקיד, נגד בלקבורן, הוא נתן לכולנו טבליות חומות גדולות שהיינו צריכים לבלוע. זה היה קפאין טהור. הלב שלי התחיל לדפוק בצורה מטורפת, והמשיך ככה גם 30 דקות בתוך המשחק. במחצית, בדיוק כשהבאזז החל להיגמר, הוא חילק לנו קוביות סוכר. 'מה האיש המזוין הזה רוצה מאיתנו', שאלתי את עצמי.
אבל היה היגיון מאחורי זה: לפני שהוא חתם על החוזה שלו בארסנל, ראה ונגר נטייה חוזרת אצל השחקנים שלנו לרדת ביכולת בתחילת המחצית השנייה של המשחקים. מטרת הקוביות היתה להעלות את האנרגיה ורמות הסוכר בדם שלנו לפני תחילת המחצית השנייה".