לאחרונה ביקרה בארץ אחת הנשים המשפיעות ביותר בעולם בתחום העיצוב, ג'וליה קאסים (Julia Cassim). מגזין Design Week הבריטי הציב אותה בפברואר האחרון ברשימת חמישים הנשים המשפיעות בעולם העיצוב, וזאת על אף שהיא אפילו איננה מעצבת.
עובדה זו, מתברר, אינה גורעת מיכולותיה לגרום לשינוי ולהניע מערכות. קאסים הגיעה לישראל כאורחת החוג לעיצוב מכליל של מכללת הדסה בירושלים. נפגשתי איתה לשיחה כדי ללמוד על התחום החשוב הזה, שהולך ותופס תאוצה ברחבי העולם.
- אז מה זה בעצם עיצוב מכליל?
קאסים נאנחת. "יותר קל לי להגיד מה הוא לא. הוא לא מוציא חלק מהאוכלוסייה החוצה, הוא לא מגביל מוצר למשתמשים ספציפיים, והוא כן עיצוב נטול סטיגמות. עיצוב אטרקטיבי, שמתייחס גם לקצוות. צריך להבין את האקסטרים כדי לעצב עבור המיינסטרים. וכשדברים הופכים למיינסטרים, אנחנו פעמים רבות שוכחים את השורשים. למשל, מכונת הכתיבה הומצאה כי חברתו של פלגרינו, הממציא, הייתה עיוורת, והוא רצה לסייע לה. השלט רחוק הומצא כדי לסייע למוגבלי תנועה לשלוט במוצרים מבלי לקום. היום זה משרת קהל גדול של אוכלוסייה, שנהנית בזכותם".
לא מגבילה, להפך
קאסים חיה בווינצ'סטר שבאנגליה, אבל נוסעת הרבה בעולם. זה ביקורה הרביעי בישראל, וגם בו כמו בקודמיו היא העבירה סמינרים. הסמינר הנוכחי נערך בשיתוף ארגון וראייטי, שמפעיל גני ילדים לילדים עם צרכים מיוחדים לצד גנים משולבים, שבהם לומדים ילדים רואים עם ילדים עיוורים. קאסים הנחתה קבוצה של סטודנטים לעיצוב ממכללת הדסה, שאליהם הצטרפו גם סטודנטים מהחוג לעיצוב גרפי ממכללת ויצ"ו בחיפה.
הנושא היה פיתוח סביבת משחק רב-חושית (Multi-sensory play) לילדים בעלי מוגבלות. השאיפה היא שאנשי וראייטי, השותפים לפרויקט ולתהליך, יאמצו לפחות חלק מהרעיונות המוצלחים שעלו בסדנה ויהפכו אותם לעובדה בשטח. בין הפרויקטים המסקרנים שהציגו הסטודנטים הייתה למשל משחקייה, מקום שבו גם ילדים בעלי מוגבלויות יכולים לשחק ולקפוץ. הסטודנטים נתנו לה פן חדש בהשראת אלמנטים מהטבע. תוכננו קיר טיפוס, אזור ג'ונגל, בולדרים ורצפה תלת-ממדית - אלמנטים שפועלים על חושים רבים.
קבוצה אחרת התמקדה במרפסת עילית עם גינה טיפולית, שלא מותאמת היום לילדים עם מוגבלויות. הסטודנטים הפכו אותה ייעודית עבורם והוסיפו גירוי חושי רב, כמו גדר צבעונית בהשראת קסילופון, שמשמיעה צלילים כשנוגעים בה, ודק עץ עילי, שמאפשר לראות את הנוף ביתר קלות. קבוצה שלישית בחרה להתמקד באזור שנוטה להיות מוזנח, חדרי המדרגות בבניין הגנים של וראייטי. לאחר שהסטודנטים גילו שכל קומה נראית אותו הדבר, וגם הם בעצמם התבלבלו בין קומות הבניין, החליטו לשפר את תחושת ההתמצאות במרחב - כל קומה קיבלה צבע, מספרים ומיתוג גרפי בולט לעין.
מכללת הדסה בירושלים היא, אגב, המוסד האקדמי היחיד בישראל שבו הגישה המכלילה מעוגנת בתוך תוכנית הלימודים.*דינה שחר, ראש החוג לעיצוב תעשייתי, אומרת שהמכללה השכילה להבין שגישה חברתית לעיצוב היא כיום הכרחית. התפיסה הזו באה לידי ביטוי בפרויקטים של מעצבים וחברות מובילים בעולם, היא אומרת, ומתברר שהטמעתה לתוך התהליך העיצובי לא רק שאינה מגבילה, אלא אפילו ממנפת את התהליך העיצובי לטובת הכלל.
החוכמה לשאול שאלות
קאסים החלה את לימודיה במנצ'סטר בתולדות האמנות דווקא. משם עברה להמשך לימודים בטוקיו, יפן, והפכה למומחית בתחום אוצרות אמנות לאנשים בעלי לקויות פיזיות שונות. קאסים התפרסמה בעולם בזכות זאת, וכששבה לאנגליה הצטרפה למרכז הלן המלין, שלוחה של ה-Royal Collage of Art בלונדון, גוף המוביל את תחום העיצוב המכליל (אינקלוסיבי) בעולם, ופועל תדיר לקידום הנושא מול סטודנטים ואנשי מקצוע.
- איך הגעת לתחום העיצוב המכליל, הרי למדת בכלל אמנות?
"היו לי שתי קריירות, ושתיהן התחברו. 24 שנים חייתי ביפן, שם כתבתי על אמנות ב'טיימס' היפני. היה אז 'בום' של בניית מוזיאונים. נבנו יותר מ-5,000 מוזיאונים עד לשנות התשעים, והם היו תמיד נגישים גם לאנשים עם מוגבלויות. היתה לי זיקה אישית לנושא, כי בתי מתנהלת על כיסא גלגלים. רציתי להיות מעורבת, והתחלתי לחשוב איך אפשר להפנים את זה שנגישות היא לא רק להצליח לעבור. התחלתי לאצור ולעצב ביפן תערוכות שמאפשרות למידע להימסר בקלות. יצרתי קבוצה של קצרי רואי, ואחת לשבוע ארגנתי עבורם סיור במוזיאון. היה קשה למצוא מוזיאונים שיתנו לנו לגעת במוצרים שלהם, אבל זה הוביל אותי לפתח מתודולוגיה".
- איך השיטה שלך פועלת?
"בחרתי לפתח את הדרך שבה מוגבלות יכולה לסייע בשאלת שאלות. כשהצטרפתי למרכז הלן המלין בשנת 2000 התחלתי לחפש מכניזם שירגש את המעצבים. חיפשתי מכנה משותף ציבורי שיעביר דוגמאות ושיהיה אטרקטיבי למעצבים וגם לאנשים עם מוגבלות. הראיתי למעצבים שמוגבלויות מאפשרות להם לשאול שאלות מעניינות, שלא היו שואלים אחרת.
"במשך עשר שנים ארגנתי אחת לשנה תחרות גדולה ואטרקטיבית מטעם DBI (ארגון בריטי מוביל למעצבים), ודרך התחרויות יכולתי להראות שעיצוב אינקלוסיבי זה תהליך, זה לא רק להניח רמפות בכניסה למוזיאון. במקביל, התחלתי לערוך סדנאות בחברות גדולות באנגליה וברחבי העולם. ערכתי תחרויות בנות חמישה חודשים ובנות 24 שעות. זאת דרך להפוך מעצבים למחויבים לנושא, ובמקביל גם להוציא את הנכות ואת המוגבלות מהגטו הדמיוני אצל אנשים. זה לא לעשות דבר יפה עבור מוגבלים, אלא להראות למעצבים שאפשר ליצור דברים שיכולים להתאים לטווח רחב יותר של אנשים".
- איך זה בא לידי ביטוי במוצר?
"בואי ניקח לדוגמה את מחשב Imac של אפל. מבחינת ממשק משתמש, המחשב טוב, אבל כבל הכוח למחשב היה מורכב וקשה לחיבור, ותמיד הסתבכתי איתו. פעם אחת אפילו ריסקתי מחשב כי נתקלתי בכבל והמחשב נגרר אחריו. הממשק החדש מתחבר בעזרת מגנט. זה פשוט לחיבור, ואם נתקלים בו, הוא מתנתק מיד ואז המחשב לא נופל. הפיתוח הזה הגיע בעקבות בקשות של לקוחות. אפל היא דוגמה טובה לחברה שכל הזמן חושבת איך היא יכולה להשתפר, וכולם מרוויחים מכך".