לידיעת הוריהם של בנות ישראל שייאלצו להיגרר להופעתו הצפויה של ג'סטין ביבר בפארק הירקון: אטמי אוזניים הם פריט חובה למעוניינים לשרוד. מצד שני אין סיכוי שמישהי שבמקרה הטוב מגיעה לגובה הכתפיים של המלווה הממוצע, ובמקרה הנפוץ לגובה המותניים, תסתיר לך.
השימוש בלשון נקבה, אגב, אינו מקרי. אם בהופעות עבר של אלילי נוער בינלאומיים בארץ חזינו בסוג של התפלגות בין בנים ובנות, גם אם בחלוקה של 90% מול 10% לטובת האופציה השנייה, בהופעתו של ביבר בה חזה לאחרונה כותב שורות אלה באולם O2 בלונדון הקהל היה מורכב כולו מילדות בגילאי שבע עד 15.
מיותר לציין שהעובדה שהגעתי בדד, ואת גיל העשרה הספקתי לשכוח, הסבה כלפי מיד תשומת לב שלילית מאמהות זעופות מבט.
ברגע שבו קלטו שבתי הלא קיימת כבר לא תצטרף אליי, הן מהרו להתיישב ביני ובין בנותיהן הרכות להגן עליהן ממי שללא ספק נתפס כאיום. אז נכון, יכולתי להסביר שאני עיתונאי מישראל אבל באקלים הפוליטי העכשווי בלונדון אולי כבר עדיף להיחשב לפדופיל בפוטנציה.
מתנה לבת מצווה
הופעתו של ג'סטין ביבר בלונדון הזכירה לי בעיקר את ההופעה של בריטני ספירס בה צפיתי באותה עיר לפני שמונה שנים. ספירס הייתה אז באותה נקודה בקריירה בה נמצא ביבר כיום, כלומר בשיא תהילתה כמלכת ילדים ורגע לפני שהיא מחליפה פאזה לקהל הבוגר יותר והאופציות העומדות בפניה הן להיכשל ולהישכח או לשדרג עצמה לכוכבות ארוכת טווח.
באופן לא מפתיע, הופעתו של ביבר נהנית (וסובלת) מאותם יתרונות (וחסרונות) שליוו את המופע של ספירס דאז. מנהליו של ילד הפלא מנסים לתפוס את המקל בשני קצותיו, כלומר לנצל את השפעתו הסקסואלית על ההורמונים הבוסריים של המעריצות ולשמר אותו בו זמנית כדמות חינוכית הכשרה לגלגל מיליונים בשם היותה נקייה מכל רבב.
ביבר, בהתאם, מדקלם בין שיר לשיר קטעי קישור שכל מילה בהם נכתבה כנראה מראש ואחרי סינון מוקפד במטרה להוציא אותו מאמי לאומי, גם אם זה גובל בחוסר מודעות משווע. אחרי הכול, לשאול ילדות בנות תשע "כמה מכן עדיין רווקות" זה איכשהו משעשע, אבל להקרין על מסך וידיאו סרטון בו מטיף הילדון לקהלו "לא לכתוב הודעות טקסט כשאתם נוהגים כי זה מסוכן" זה ממש מגוחך כשאתה יודע שאין בקהל ולו ילדה יחידה עם רגליים המגיעות לחצי הדרך לדוושת הגז.
ועדיין, ביבר יודע את העבודה. מה גם שהוא נתמך בסטים אדירים של תאורה ותפאורה, באפקטים, בתלבושות מתחלפות, בנגנים, ברקדנים ובזמרי ליווי (פלוס קולות רקע מוקלטים) ההופכים כל ניסיון לגלות מתי הוא באמת שר ומתי מחפים עליו לבלתי אפשרי.
באופן כללי, נדמה שביבר לוקח יותר מדי ברצינות את ההשוואות למלך הפופ המנוח מייקל ג'קסון בתחילת דרכו. זה בלט כבר בהשמעה בלופ ללהיטיו של ג'קסון לפני ההופעה, נמשך בכפפות הכסופות שאותן ביבר לובש (הומאז' לכפפה שהייתה סמלו המסחרי של האורגינל בשנות ה-80) והגיע לשיא בתפיסת האשכים בשירים הקצביים (גם מייקל נהג לאחוז בהם).
בסופו של דבר, ג'סטין ביבר הוא ילד נחמד, עם ארסנל להיטי פופ-נשמה לא רעים ומופע במה מושקע העונה בהחלט על הצרכים המוזיקליים וההורמונליים של ילדות בגילאי הבת מצווה ומטה. עכשיו נותר רק לראות אם גם הקהל הישראלי יגיב כלפיו בהתאם.