מי צריך להיעלב עכשיו יותר? אנשי משרד התקשורת או אנשי משרד הרווחה? צרכני האינטרנט והסלולר, או העובדים הסוציאליים? הבחירה של משה כחלון להישאר בשני התפקידים, מזלזלת גם באלה וגם באלה. זה כל כך פשוט. הוא יהיה חברתי גם שם וגם כאן, פעם מבטל את קנסות היציאה ופעם מיטיב עם מקבלי קצבאות הזקנה. חברתי בריבוע.
אבל רווחה, וזה כנראה נכון גם לתקשורת, היא עולם ומלואו. אי אפשר להסתפק במהלכים שמצטלמים טוב בעיתון. רווחה זה ועדות רפואיות, זה אחות שמגיעה הביתה ושואלת בן אנוש אם הוא יכול לשלוט בעצמו על הסוגרים. רווחה זה עובדים סוציאליים שלא יודעים במי לטפל קודם: בילד שדיווח על התעללות, או באם חד-הורית ששוקלת למסור את ילדיה כי היא לא יכולה עוד לכלכל אותם. כי העובדים הסוציאליים קיבלו אמנם תוספות שכר, אבל תוספת תקנים? זה כבר הרבה יותר מסובך. זה פחות כותרות בעיתונים, פחות מעניין את השר. כל שר.
הישיבה של כחלון על שני הכיסאות מחזירה את משרד הרווחה לימים שבהם היה צריך להתחנן כדי שמישהו יקבל אותו. מי לא זוכר איך אולמרט התחנן בפני בוז'י הרצוג שיעזוב את משרד התיירות. בוז'י היה אז מאוהב. מי לא היה מתאהב במשרד שמאפשר לך להצטלם עם בר רפאלי ועוד לקבל על זה כסף.
אבל הרצוג למד להתאהב גם במשרד הרווחה, משרד שמינף אותו פוליטית. גם הוא עסק בכותרות וגם הוא לא הוביל מהפכות ענק, אבל הוא עבד מסביב לשעון. הוא למד, הוא הזיז דברים שהיו תקועים שנים. זה לא מסוג הדברים שאפשר לעשות כשאתה גם שר התקשורת.