יועד נבו לא הגיע לגראמיז. אנשים מוכנים להרוג בשביל כרטיס לטקס פרסי המוזיקה החשוב ביותר בתעשייה, להתחכך עם הבלאק אייד פיז, לפזז עם ביונסה, לראות מקרוב את ליידי גאגא יוצאת מביצה, אבל נבו היה עסוק. עבד על עוד אלבום באולפני "נבו סאונד" שלו בלונדון. על הזכייה של שותפיו למקצוע עודכן רק בשלב מאוחר יותר. קצת תמוה בהתחשב בעובדה שמדובר בהכרה הגבוהה ביותר שאמן יכול לקבל, בטח טכנאי סאונד כמו נבו, שהתוכנה שפיתח יחד עם אנשי חברת waves audio הישראלית לפני כ-18 שנה זכתה בקטגוריית התרומה הטכנית המשמעותית ביותר לתעשיית המוזיקה. אבל ככה זה עם נבו. אם היה רוצה להיות בקדמת הבמה, היה יוצר מוזיקה משלו. במקום זאת, הוא מעדיף לשפר אלבומים של אחרים. דוראן דוראן, בריאן אדמס, פט שופ בויז, שוגבייבס - זו רשימה חלקית ביותר של הקליינטים. אתם קונים את האלבומים, אתם נהנים מהמוזיקה, ואתם לא שומעים את נבו, אבל הוא שם, בין מפלי הגיטרות, מתחת לביטים, מעל הבס או מאחורי הסינתיסייזר. הוא האחראי לחלוקת הקשב שלכם. הוא מחליט מתי הסולן יהיה במרכז ומתי כלי כזה יבלוט ואחר יהיה ברקע. המנצח של אולפן ההקלטות.
"זה מאוד מחמיא", הוא אומר, מסויג מהזכייה, "אבל בכל הקשור לעשייה האישית שלי, זה בסך הכול עוד שורה ברזומה. עוד לא הכפלתי את התעריפים שלי ולא הוספתי את ההגדרה 'זוכה פרס גראמי' לכרטיס הביקור. אני שמח בעיקר בשביל בעלי החברה. הם אנשים מדהימים שיצרו סביבת עבודה כיפית ויצירתית, ומגיעות להם ההצלחה וההכרה הזו".
אנחנו יושבים באולפן ההקלטות שלו במרכז לונדון. תקרות גבוהות, תאורה מינימלית וחלל חשוך ברובו ועמוס ציוד טכני מתקדם וכלי נגינה.
מוזיקאים מעדיפים לרוב את אור הזרקורים. אתה בחרת בפן הרבה יותר אפור של העשייה. למה?
"קודם כל, אני לא רואה את עצמי כטכנאי. אני מוזיקאי, מעבד ומפיק. נכון שבמהלך השנים לקחתי הרבה עבודות טכנאות, אבל התמקצעתי בתחום כי רציתי ידע ויכולת לבנות אלבום שלם מאפס. להגיע לתוצאה סופית שתהיה זהה לחלוטין למה ששמעתי בראש כשהשירים הגיעו אליי כסקיצות".
אז אלבום יכול לקום או ליפול על סאונד.
"שמע, הסאונד הכי טוב בעולם לא יציל אלבום גרוע, אבל הרבה אלבומים טובים נפלו בגלל סאונד לא טוב. זה לא שונה מצפייה בסרט. גם אם אתה לא מבין כלום בטכניקה של עשייה קולנועית, אתה רואה את התוצאה הסופית ומרגיש שמשהו לא עובד נכון. אותו הדבר עם שיר בודד או עם אלבום שלם. לא צריך להיות מומחה לסאונד כדי להרגיש שזה לא זה, ואז התוצאה תהיה כישלון גם אם הבסיס של מילים ולחן היה מצוין ולמבצע יש קול מעולה".
איך יודעים שזה הסאונד הנכון?
"טכנאות סאונד היא כמו פאזל ענק שבונים מהחתיכות שנוצרו במהלך הקלטות השירה וכלי הנגינה. הטכנאי צריך לדאוג שבמהלך ההקלטה יהיו התנאים האידיאליים של אקוסטיקה שיאפשרו תיעוד הכי נקי ומדויק של היצירה, ושכל ערוץ יכוון לביצוע מושלם של התיעוד הזה. בשלב המיקסים לוקחים את כל הנתונים ומסדרים אותם. מחליטים איזה כלי להבליט, איזה להשאיר ברקע, איך השירה תישמע מול הפלייבק ואיך ישתלבו כל האפקטים הנוספים. בשלב העריכה הדיגיטלית והמסטרינג סוגרים את כל הקצוות. על פניו זה אולי נשמע טכני ואפילו משעמם, אבל זה לא שונה מיצירה של פסל שמתחיל לעבוד עם גוש ענק נטול צורה של שיש, ובשעות על גבי שעות של נגיעות עדינות הופך את זה למשהו שכל העולם מתפעל מיופיו. זו אמנות לכל דבר".
מגע יד הפלטינה
נבו (43) נחשב למוזיקאי הישראלי המצליח ביותר בשוק הבינלאומי כיום. הוא נולד בירושלים וגדל בה, ובגיל 18 החל לעבוד כעוזר טכנאי באולפני טריטון המיתולוגיים (שנסגרו לפני 11 שנים) בבני ברק. שנה כשכיר הספיקה לו להחליט שהוא מעדיף להיות הבוס של עצמו, והוא פתח תיק במס הכנסה והתחיל לקושש עבודות. תוך כמה חודשים כבר היה מעורב כטכנאי וכמפיק מוזיקלי שותף באחד הפרויקטים החשובים ברוק הישראלי בכל הזמנים: "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ושל יעקב גלעד. הוא היה אז בן 19.
"העניין שלי בפן הטכני התפתח במקביל לנגינה. את הגיטרה האקוסטית הראשונה ההורים קנו לי בגיל עשר, ושנה מאוחר יותר קיבלתי גיטרה חשמלית, ללא מגבר. הייתי ילד בן 11 בירושלים עם אפס הבנה בתחום, והייתי מסתובב עם הכבל מחובר לגיטרה ומחפש לאן לחבר אותו. הייתי מפרק מכשירי רדיו ישנים, חיפשתי ציוד במגרשי גרוטאות, התחשמלתי אינספור פעמים עד שהתחלתי להבין איזה תקע צריך להיכנס לאיזה שקע. את האולפן הביתי הראשון שלי בניתי עם טייפ סלילים ארבעה ערוצים וכמה סינתיסייזרים. התחלתי להקליט כל מה שזז. הקמתי עם חבר ילדות, גדי סרי, הרכב בשם 'פטרוזיליה'; הלחנתי מוזיקה להצגה בתיאטרון החאן. כל מה שאפשר היה לעשות בתחום בירושלים - עשיתי. בגיל 16 שמעתי על הקורס לטכנאות סאונד של יואב גרא ונרשמתי ללימודים".
כמה חודשים אחרי "אפר ואבק" פנה אל נבו המפיק שלמה שיין בהצעה לחבור למוזיקאי תמיר קליסקי. על הפרק: אלבום הבכורה להרכב בנות חדש בשם מנגו. אז נבו גם הכיר לראשונה את מירי טננבוים, לימים מירי נבו, לה היה נשוי במשך 11 שנים. קליסקי גם הכיר לנבו את חברו בלהקת הרוק "מוסקבה", הזמר זאב נחמה, והשלושה הקימו הרכב בשם אתניקס. נבו עיצב את הסאונד הייחודי באלבום הבכורה, שילוב מנצח של פופ אלקטרוני ואלמנטים ים-תיכוניים, והיה שותף בהלחנת כמה מהלהיטים הגדולים כמו "ציפור מדבר". למרות ההצלחה, חילוקי הדעות בין נבו ובין נחמה וקליסקי לגבי המשך דרכו בלהקה, הובילו לפרישתו.
בעשור שבין 1989 ו-1999 ביסס נבו את מעמדו כמפיק, כמעבד מוזיקלי וכטכנאי ששום אלבום פלטינה מקומי אינו שלם בלי מגע הקסם שלו. רשימה חלקית של אמנים מובילים שנעזרו בשירותיו כוללת את שלמה ארצי, גידי גוב, רמי קליינשטיין, ריטה, אלונה דניאל, אריאל זילבר, אתי אנקרי, חיה סמיר ועברי לידר. אבל אז, בשיא הצלחתו המקומית, החליט לקטוע את רצף אלבומי הזהב והפלטינה ולהגשים את חלומו לפרוץ לשוק הבינלאומי.
הוא הגיע ללונדון חמוש במארז פרזנטציה מפואר ובחסכונות שצבר במשך יותר מעשר שנות עבודה אינטנסיבית, רק כדי לגלות שהשמות פוליקר וארצי לא עושים רושם על אף-אחד בבריכה של הגדולים.
"שלחתי עותקים מהרזומה שלי לכל גורם בתעשייה ובמשך שבועות לא קיבלתי אפילו פנייה אחת", הוא משחזר. "הדברים התחילו לזוז אחרי שאשת יחסי הציבור מירי בן יוסף ז"ל הפנתה אותי לסוכנות בשם טאונהאוס, שהייתה מאוד נחשבת בלונדון, והם הסכימו לייצג אותי. בפגישה הראשונה אמרו לי, תביא בחשבון שכל מה שעשית בישראל לא יקדם אותך פה. אתה רוצה שיכירו אותך? תתחיל לבנות קרדיטציה עם אמנים מקומיים, גם אם זה אומר לעבוד בחינם. הסינגל הראשון שהפקתי בלונדון היה שיר צדקה ללהקת הבנים בויזון ובאמת נפתחו לי הרבה דלתות, אף על פי שאת הסינגל הייתי צריך לקנות בחנות. כאן אין כזה דבר עותק מתנה".
היית מוכן לאפשרות שלא תצליח? שתוך כמה חודשים תחזור לישראל ומה שיישאר זה חור גדול בעו"ש?
"לא נסעתי במחשבה של 'מקסימום ננסה'. האמנתי שזה יצליח וההתארגנות הייתה מהרגע הראשון בהתאם. אף-פעם לא חייתי כאן ברמה נמוכה מתוך מחשבה שבקרוב ייגמר לי הכסף ולא אוכל להרוויח עוד. בשבועות הראשונים בלונדון כבר שכרתי דירה בשכונת קילבורן וקניתי וולוו. תוך כמה חודשים עברתי לשכונת סנט ג'ונס ווד, מטר מאולפני אבי רוד, ואני עדיין גר באותה שכונה בבית שקניתי לפני כמה שנים. מהרגע הראשון התנהלתי כמי שבא כדי להישאר".
אתה גם טכנאי, גם מעבד ומפיק, גם נגן וגם מלחין. בלונדון ידעו איך לאכול אותך?
"לא ממש. הייתי עוף מוזר מבחינתם וזה הקשה לשווק אותי. לו הייתי מציג את עצמי כמי ששולט רק בסוג אחד של עשייה, היה לי קל יותר, כי אנגלים אוהבים מגירות. יש נגן, יש יוצר, יש טכנאי, וכל טכנאי מתמחה לרוב בסוג ספציפי של מוזיקה ונשאר שם. פתאום בא מישהו ואומר שהוא גם וגם, אז לקח זמן לעכל אותי. אחת ההפקות הגדולות הראשונות שלי בלונדון הייתה הרכב בנות בשם בונד, שניגנו מוזיקה קלאסית בעיבודים מודרניים, והאלבום הראשון שלהן מכר חצי מיליון עותקים בחצי שנה. אם בארץ נמכרו יותר ממיליון אלבומים שהייתי מעורב בהפקה שלהם ב-14 שנות עבודה, בלונדון הגעתי למחצית הכמות הזו בפרויקט אחד".
טוב, זה היה לפני עשר שנים. כיום תעשיית המוזיקה העולמית במשבר מתמשך.
"אני עובד בתעשייה הזו 25 שנים ומהיום הראשון באולפני טריטון אני שומע על המשבר ואיך לאף-אחד אין כסף. אבל הכסף קיים, וכשאתה מצליח להשתלב, חלק ממנו יגיע לכיס שלך. מנהלי חברות התקליטים בוכים, אבל ממשיכים לגלגל מיליונים. בארץ המצב מגוחך אפילו יותר, כי הרף לקבלת אלבום זהב הוא 20 אלף עותקים ו-40 אלף לאלבום פלטינה על שוק בסדר גודל של שבעה מיליון תושבים. באנגליה חיים 50 מיליון תושבים, עשרה מיליון מתוכם בממוצע צרכני מוזיקה, והרף לקבלת אלבום זהב הוא רק 100 אלף עותקים. כלומר המצב בישראל בכל הקשור למכירות יחסית לגודל האוכלוסייה הוא מהטובים בעולם. השוק משתנה, אבל גם משדרג את עצמו ומסתגל. אולפני ההקלטות הגדולים בצרות, זה נכון, אבל אפילו את אבי רוד לא סגרו בסופו של דבר. האולפנים שלי, לדוגמה, נחשבים לגדולים בלונדון כיום, אבל גם התחרות פחתה כי עשרות אולפנים אחרים נסגרו בשנים האחרונות. בסופו של דבר, זו הברירה הטבעית - הטובים שורדים".
איך יוצרים כימיה באולפן
לא צריך להיות גאון מתמטי כדי לחשב שהמעבר של נבו ללונדון הפך אותו למבוסס היטב. מעבר לדירה בשכונת היוקרה בלונדון, הוא מחזיק שני אולפנים ביתיים ושוכר דירה בתל אביב. לאחרונה סייע בהקמת אולפני "לונה" החדשים לצד הבעלים ליאור טבת, שבהם הוא מתכוון להקליט בקביעות במהלך ביקוריו בארץ (בימים אלה הוא עובד עם אביב גפן על שירים לפרויקט בינלאומי חדש).
נבו הוא גם מרצה מבוקש בתחום הסאונד וכתב ספר בנושא. בינואר האחרון קיים סבב הרצאות בגרמניה ובחודש הבא ייצא שוב לניו יורק להעביר סדנה מקצועית.
"אין לי טענות, אבל אני לא מיליונר", הוא מבהיר. "התעריף הנוכחי שלי להפקת שיר בודד הוא 7,500 לירות סטרלינג, ואם יש לי סעיף בחוזה מול חברת תקליטים המבטיח אחוזים מהרווחים והאלבום מצליח, זה בהחלט יגרום לרואה החשבון שלי לחייך. יש לי הכנסות מהעבודה ב-waves ופטנט רשום על שמי לכמה מהתוכנות שפיתחתי עבורם (ראו מסגרת) וכמובן מעבודות מיקסים, מעריכות דיגיטליות וממסטרינג. מצד שני, יש לי גם הרבה הוצאות. ציוד טכני שעולה הון, ארנונה על הבית ועל האולפן, מיסים, חשבונות שוטפים, נסיעות. אני מחפש כל הזמן דרכים ליצור עוד מקורות הכנסה".
שאלה פרובינציאלית מתבקשת: איך זה לעבוד עם מוזיקאים כמו בריאן אדמס והפט שופ בויז?
"אף-פעם לא התרגשתי מנוכחות של מפורסמים, גם לא בארץ. רגשית אני עושה סוויץ' ומתרכז בעבודה נטו, ואני חושב שלאמנים האלה הכי נוח עם גישה כזו כי בסופו של דבר הם מאוד מקצועיים ולא באים לאולפן להסתחבק. הם רוצים תוצאות".
יש הרבה מיתוסים על כוכבי רוק שמתחרפנים באולפן, משתכרים, עושים סמים, הורסים ציוד, מקללים במהלך ההקלטה ואז צריך לתקן את המלל במיקס. היו לך היתקלויות כאלה?
"לא. אולי כי אני עובד בעיקר עם בריטים שהנימוס זורם בדם שלהם. בריאן אדמס הוא האחד האנשים הכי צנועים ונטולי פוזה שהכרתי במקצוע. לגבי הפט שופ בויז, צריך רק להביט בתמונות שלהם כדי להבין שהם האחרונים שצריך לחשוש מאיך יתנהגו באולפן. אבל גם אמנים שיש להם הפוזה הכי פרועה ואלימה, מתגלים כילדים טובים. אם הם הגיעו להצלחות בינלאומיות ברמות כאלה, הם לא יכולים להתנהל באופן לא מקצועי. לא משנה כמה אגרסיביים הם על הבמה, כשעובדים אז עובדים".
ובכל זאת, עם כל היצירתיות בחדר, בוודאי יש חילוקי דעות על בסיס קבוע.
"ברור שיש חילוקי דעות מקצועיים, אבל ברוב המקרים, אצלי לפחות, מדובר בוויכוחים שבסופו של דבר הסתיימו בפשרה. מעולם לא היה מקרה של אמן שעזב את האולפן בטריקת דלת. מה גם שאם זו עבודת הפקה ממושכת, יש פגישות היכרות לפני, כך שאם אין כימיה והבנה, ממילא לא נמשיך הלאה".
כמה פעמים זה קרה?
"פעם אחת, עם זמרת די ידועה שלא אסגיר את שמה. התחלתי מגעים מול המנהלים שלה, והייתה לי הרגשה שזה לא ילך למקומות טובים וירדתי מזה".
ועם הישראלים קשה יותר?
"אני עדיין עובד הרבה בארץ, אז לא אתייחס ספציפית למי עשה מה לפני שנים. היו מקרים שהייתי חוזר הביתה עצבני אחרי סשן קשה עם המון ויכוחים, אבל אני לא מייחס את זה לאמנים הישראלים אלא לעצמי ולשינויים שעברתי. למדתי לקחת הכול בפרופורציות".
אתה מתגעגע לפעמים לתמימות של תחילת הדרך, לפני שהכול נהיה ביזנס?
"עדיין לא הכול ביזנס. בסופו של דבר, מעל הכול, אני אוהב מוזיקה ואת האנשים היוצרים אותה. מה שכן, יש לי מודעות גבוהה לעובדה שזמן אולפן זה דבר יקר. אגב, היו שני מקרים שבהם השיר היה חזק ממני. זה קרה כשעשיתי מיקסים לאלבום 'מוסקט' של אריק איינשטיין ושלום חנוך ובמיקסים לפט שופ בויז. הפסקתי הכול ורק הקשבתי לקולות של אריק ושל ניל טננט (סולן הפט שופ בויז, ט' פ'). השירה הייתה כל-כך יפה שלא יכולתי להתרכז בכלום, אז הרשיתי לעצמי להיסחף לכמה דקות. וכן, יש פרויקטים שאני עושה בשביל הנשמה נטו. בשנה האחרונה הייתי מעורב בהקלטה מחודשת לשיר 'גרה בשינקין' של מנגו, כשהבנות התאחדו לערב מחווה לצדי צרפתי. זה היה קטע נוסטלגי מטורף, כי כולנו היינו תינוקות במקצוע כשהמקור הוקלט. גם עבדתי על שירים לאלבום החדש של אתניקס והם ממש טובים".
הגירושים ממירי נבו היו, בדיעבד, מחיר אישי ששילמת עבור הגשמת חלום הקריירה הבינלאומית?
"אין, ולא תהיה דרך לדעת לאן היחסים עם מירי היו מתפתחים לולא נסעתי ללונדון לפני 12 שנים. החזקנו זוגיות שמונה שנים אחרי שנסעתי ולפני שהחלטנו להתגרש. הרבה זוגות נשואים נפרדים אחרי פחות זמן. שנינו השתדלנו למצוא דרך לאפשר לקשר לשרוד. מעולם לא אמרתי למירי 'תעזבי את ערוץ הספורט ובואי ללונדון', והיא מעולם לא אמרה לי 'תסגור את האולפן ותחזור לארץ'. בסופו של דבר, בעיקר בזכות הכבוד ההדדי ששמרנו עליו, הפרידה נעשתה בהבנה ובהרבה אהבה".
אתה מעדיף, באופן מובהק, לעבוד עם אמני פופ.
"אני שומע ואוהב הרבה סגנונות, אבל בפופ יש משהו נקי, מדויק וברור, לא מתנצל ולא מסתבך. בשוק הישראלי עוד לא הפנימו את זה. הייתי מעורב בכמה מיזמי פופ בארץ, והביקורות תמיד התייחסו לעובדה שזה קליל ולא עמוק. תמיד חשבתי ששיר פופ טוב זה אחד ההישגים הגדולים שמוזיקאי יכול להתגאות בו. וחוץ מזה, המוזיקה הים-תיכונית בגלגול העכשווי שלה היא פופ לכל דבר. מצחיק, אם חושבים שזה מה שניסיתי ליצור בזמנו באלבום הראשון של אתניקס. אז המבקרים שחטו את זה".
יש מצב שאמנים מובילים מהז'אנר הים תיכוני יזכו ליהנות משירותיך?
"אני לא פוסל כלום, אבל קשה להאמין שלוח הזמנים שלי יאפשר כרגע התחייבות לאלבום שלם לאמן ישראלי. כשאני עובד עם אמן, אשקיע אותה כמות של מחויבות, מקצועיות וזמן בין אם זה אלבום בינלאומי שימכור מיליון עותקים או אלבום לשוק הישראלי שימכור 20 אלף עותקים. אני לא עושה קומבינות ולא מתגמש בתעריפים, אבל אני כן מחפש עניין וחידוש, ואין טעם מבחינתי להפיק אלבום ים-תיכוני שיישמע כמו עשרות אחרים שכבר קיימים, אלא לקדם את המוזיקה הזו למחוזות חדשים. רוב האמנים בז'אנר הזה חוששים לגעת בנוסחה המנצחת שכבר יש להם ביד, כך שאם מישהו ירצה לעבוד איתי, וזה יתאפשר מבחינת זמן ותנאים, עדיין צריכה להיות המוכנות לקחת סיכון אמנותי, אחרת אין טעם".
g@globes.co.il