רעידת האדמה שעוברת על המזרח-התיכון מתחילה להתבהר בכיוונה ובגלי ההדף שלה. 4 חודשים אחרי, כבר ניתן להבין מה מאפיין את תנועת ההמונים מכיכר תחריר בקהיר ועד לכיכר השוק הישן בדמשק. האם אלו מהפכות למען דמוקרטיה מערבית או התחשבנות פנימית?
אחד המכשולים להבנת המזרח-התיכון הוא הניתוח המערבי שלו והשימוש בכלים ובערכים דמוקרטיים להבנת ולעיצוב המדינות שסביבנו. כל ההפגנות בבירות ערב, של צעירים הדורשים שינוי וחירות, נראות מהבית הלבן דומות זו לזו - מצעד גדול ומבטיח בדרך לדמוקרטיה. אלא שבכל ההפיכות והניסיונות השונים שהיו עד כה אפשר לומר, שסיסמאות ההפגנות הרומנטיות הן רק כיסוי לרובד העמוק של החברות הערביות, שאינו מתגלה במבט ראשון.
ברוב המקרים זהו רובד חמולתי-דתי-אסלאמי, שקורא תיגר על שלטון לאומי מדורדר כמו במצרים, תוניסיה, לוב, ירדן ובתימן. במדינות אחרות, כמו סוריה ובחריין, זהו קרב עתיק יומין של סונים נגד שיעים בלבוש מודרני, תחת הדרישה לדמוקרטיה.
גל ההפגנות ששוטף את המזה"ת אמנם הפתיע את כולם, אך שורשי התסכול זעקו מעל מסכי הטלוויזיות הערביות זה כמה שנים, בלשון משוחררת נגד השלטונות המסואבים, בשיח של אופוזיציה תקיפה ולא פחדנית, ובקריאה מתמדת להתקומם, בין אם זה כחלק מהסיוע לפלסטינים או בשל אוזלת ידם של מנהיגי ערב נוכח אתגרי העידן המודרני. כבר אז זוהה הכוח שמחכה בקוצר-רוח לנפילת השלטון האמיתית.
כסיסמתם "האסלאם הוא הפתרון" הציבו עצמם האחים המוסלמים כחלופה הראשית שתגאל את העולם הערבי מסבל הנחשלות והכניעה למערב. החיבוק שנתן המערב למפגינים הוכיח שהשיטה פועלת. נכון, ההמונים במצרים, בתוניסיה ובלוב יצאו לרחוב קודם-כול בגלל מצבם הכלכלי המידרדר, השחיתות השלטונית, והמבוי הסתום בחייו של הצעיר הערבי שחלומותיו מתנפצים מול המציאות הכואבת. אבל רוח ההפיכה מגיעה מהאסלאם הפוליטי שחיכה זמן רב לרגע הזה, שדוכא עד עפר על-ידי שליטי ערב כמו קדאפי, מובארק ועבדאללה, וכעת מתחשבן איתם על כל השנים.
גם אם צעירי כיכר תחריר חתומים על תוצאת ההפיכה, האסלאם הפוליטי יהיה זה שיעצב את מדינתם העתידית. מובארק ובן עלי נלחמו שנים באסלאם הקיצוני, ודחקו אותו מכל ייצוג. גלי ההמונים לא הותירו להם ברירה. הם לא יכלו לירות בצעירים היפים, הלא חמושים, ולטעון שזו הפיכה אסלאמית, על אף שהם הבינו בשעת אריזת המזוודות, שהאסלאם הגיע בדרך שהם לא ציפו לה. התרועות מצד אל-ג'זירה והשייחים של האחים המוסלמים רק הבהירו מהו הכוח המרכזי והנסתר של תנועת ההמונים. אסלאם פוליטי, שמחכה זמן רב לשעת הכושר.
גם בסוריה ובבחריין המנוע הוא דתי. לא כזה שנלחם בשלטון לאומי, אלא מדובר בסיעות דתיות יריבות, שהגיעו למסקנה שזה הזמן להתחשבן ולתקן את העוול. הרוב השיעי בבחריין הוסת על-ידי איראן נגד בית המלוכה הסוני שנמצא במיעוט. זאת כחלק מהפיצול בין השיעה לסונה באסלאם, שהוא הסכסוך המרכזי והמשמעותי באזורנו. סעודיה ומדינות המפרץ שהבינו שהסיפור בבחריין הוא לא הפגנות בעד רפורמות, אלא הפיכה שיעית נגד שלטון סוני, שיגרו כוחות לדיכוי המרד.
אסד, שטובח בבני עמו ולפי נאומו השבוע ייתכן שימשיך להרוג במפגינים נגדו, יודע גם הוא, כבן העדה העלאווית, שהאחים המוסלמים שרואים בו עובד אלילים כופר, מבקשים לסלקו בשל כך, ולא בגלל הרצון לדמוקרטיה. בעיניו, ובצדק, הדמוקרטיה היא רק כיסוי לחיסול חשבונות בן מאות שנים.
תמונת מצב מראה, שחוץ ממצרים (וגם זה נתון למבחן) אף אחד עדיין לא צועד לעבר דמוקרטיה, אלא להיפך - יותר לכיוון אנרכיה וביטחון אישי מידרדר. לכן, עוד לפני שעולה השאלה אם כל זה טוב ליהודים, צריך לזכור מה הם המניעים של גלי ההדף, מדוע ההתחשבנות הפנים-דתית והפנים-ערבית היא ליבת הסיפור.
ועוד מסקנה היא שחבל לתמוך בצד זה או אחר, זה רק יגביר את השנאה כלפינו וכלפי המערב. למזרח יש את המניעים שלו, ובעיקר את קצב הזמן שלו.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 10
