במצולות הארכיב של אוניברסיטת מישיגן, אומר הקול בדיוק במידה הנכונה של פאתוס, נמצאים שרידי מהפכה. בשביל חלק, הקול ממשיך בזמן שהמצלמה סורקת מרתף עמוס בארגזים ודל באור, השרידים מסמלים מרד חברתי; בשביל אחרים הם מסמלים כל מה שלא בסדר בספורט המכללות. ודווקא ערב הפיינל פור של טורניר ה-NCAA, בימים בהם ספורט המכללות הוא הדבר הכי חשוב והכי מעניין בספורט העולמי, דווקא עכשיו צריך להקשיב לקול הזה, שפותח את הסרט הדוקומנטרי המעולה The Fab Five (מהמילה Fabulous) מבית ESPN.
הסרט מגולל את הסיפור האפי-טרגי של הפאב פייב, הכינוי שהודבק לחמשת הפרשמנים (תלמידי שנה ראשונה) של מישיגן שהובילו אותה לגמר טורניר המכללות ב-1992 ושחזרו את ההישג שנה אחר כך. אבל הסרט עושה יותר מזה: הוא מספר על פרק משמעותי בסיפורה של אמריקה בתחילת שנות ה-90', ועל התפקיד ששיחק בפרק הזה ספורט המכללות, ספורט שנשען על מסורות לגמרי שונות מאלה של הספורט המקצועני, ואיך הפאב פייב קראו תיגר על המסורות האלה בכל החזיתות, ואיפה הם ניצחו ואיפה הם הפסידו ואפילו - גם אם אף אחד לא אומר את זה במפורש - למי היה אינטרס שהם יפסידו בחזית החשובה.
הפאב פייב היו כריס וובר, ג'יילן רוז, ג'ואן הווארד, ג'ימי קינג וריי ג'קסון. כולם הגיעו למישיגן באותו מחזור גיוס. כולם שחורים. כולם אתלטים פסיכיים. כולם היו בין 50 שחקני התיכון הכי טובים באמריקה בשנתון שלהם. ארבעה מהם באו מרקע אורבני קשה (וובר גדל בדטרויט אך למד בבית ספר פרטי). 20 שנה לפני שהפאב פייב הגיעו למישיגן חוקי ה-NCAA אסרו על פרשמנים לשחק: הם היו חלק מהקבוצה רק באימונים. גם כשהאיסור בוטל כמעט אף פעם לא ראו בחמישייה של קבוצת מכללות יותר משני פרשמנים על המגרש. פרשמנים נדרשו, בכדורסל כמו בכל אספקט בחיים האוניברסיטאיים באמריקה, לחכות לתורם. הפאב פייב לא התכוונו לחכות לשום דבר.
הם בוודאי לא התכוונו לחכות שאמריקה הלבנה תיתן לגיטימציה למהפכת ההיפ הופ שהגדירה את האוכלוסייה השחורה באותה תקופה. הפאב פייב היו הראשונים ללבוש מכנסי באגי ארוכים עד הברכיים. הם עלו למגרש בנעליים שחורות וגרביים שחורים - אלגוריה לכוח השחור שהם ייצגו. היו להם קעקועים בימים שבהם בכדורסל המכללות "אם היה לך קעקוע נחשבת בריון", אומר רוז. הם הטביעו על שחקנים וצחקו להם בפנים. הם הביאו איתם מהגטאות בדטרויט ובשיקגו טראש טוק אכזרי שהימם יריבים ושופטים. רוז היה עושה תחקירים על שחקנים: איך קוראים לאמא שלהם, אם היה איזה אירוע חריג במשפחה, משהו רע שקרה, כל דבר כדי להיכנס לראש של היריב. הפאב פייב היו "חמישה מוחמד עלי בלי רזומה בכדורסל", אומר צ'אק די מפבליק אנמי.
כמו במקרה של עלי - שאגב היה מעריץ של הפאב פייב ונפגש איתם ב-1992 - ההתרסה האולטרה כריזמתית של הפאב פייב עשתה מהם תופעה תרבותית-חברתית. צוותי טלוויזיה ישבו עליהם כמו פפראצי על כוכבים הוליוודים. מישיגן נאלצה לממן לקבוצה אבטחה מסביב לשעון במשחקי חוץ. זה היה "כמו לצאת לסיבוב הופעות עם חמישיית הג'קסונים", אומר עוזר המאמן של מישיגן דאז פרי ווטסון. התופעה החברתית הזאת הפחידה חלקים באמריקה הלבנה. בוגרים של מישיגן שלחו מכתבי נאצה גזעניים נגד הפאב פייב. התקשורת גינתה את היהירות הלא מבוססת שלהם. זה רק איחד אותם לקראת המאבק הבאמת חשוב על סדר היום: המאבק על הכסף.
ספורט המכללות הוא כמובן ספורט חובבני רק כשזה מגיע לספורטאים: המכללות עצמן מכניסות מיליארדי דולרים ממכירת זכויות טלוויזיה, מרצ'נדייז וכרטיסים. 99% מהכסף מגיע מתכניות הפוטבול והכדורסל של המכללה. 0% מהכסף מגיע לספורטאים בתכניות האלה, שרובם כמובן שחורים, מלבד במקרים של מתחת לשולחן שבהם בדרך כלל מדובר בסכומים זניחים יחסית לרווחים של האוניברסיטה. הפאב פייב ראו מכנסי באגי נמכרים בכל המדינה, טישרטים וכובעים ואפילו בשמים של מישיגן, נעלי נייקי של הפאב פייב שבגלל מעמדם כחובבנים הם לא קיבלו סנט מהם. בשנתיים של הפאב פייב מישיגן הרוויחה ממכירת מרצ'נדייז 10.5 מיליון דולר - סכום עצום אז.
הסופר והעיתונאי הנהדר מיץ' אלבום, שכתב ספר על הפאב פייב, זוכר שהוא וכריס וובר עברו על פני חנות שבחלון הראווה שלה עמדה החולצה של וובר ממישיגן, מספר 4, שנמכרה ב-75 דולר. "הם מוכרים את זה ב-75 דולר שהולכים למישהו", אמר וובר, "ואני צריך לבקש מאנשים כסף כדי לתדלק".
בסוף שנות ה-90 קמה טענה שוובר לווה הרבה יותר כסף מזה. שהוא קיבל מאות אלפי דולרים מבוסטר (אדם שתורם כספים לקבוצות מכללות) מדטרויט שהיה, נוסף לכל, מעורב בהימורים. וובר התנכר לבוסטר בהתחלה אך בסופו של דבר הודה בעסקת טיעון שהוא שיקר בבית משפט. הוא מסרב להתייחס לנושא עד היום ולא מתכוון להתנצל כי מבחינתו מישיגן עשתה הרבה יותר כסף על הגב שלו ושל החברים שלו.
מישיגן הורידה בתגובה את דגלי הפיינל פור של הפאב פייב מתקרת האולם שלה. הם קבורים במצולות הארכיב של האוניברסיטה, עטופים בניילון סמיך, סמל לכל מה שלא בסדר במפעל הפנטסטי שנקרא ספורט המכללות: הניצול הציני והבמידה מסוימת גזעני של ילדים בני 18.