תסמונת גדעון לויכשאתה צריך לירות, תירה, אל תדבר. לא סתם הפך הציטוט המפורסם מ"הטוב, הרע והמכוער" לקלישאה: ריצ'רד גולדסטון, כשליח של מועצת זכויות האדם הידועה לשמצה של האו"ם, האשים את ישראל בירייה ללא אבחנה.
אבל מיהו באמת זה שירה ללא אבחנה? האו"ם ומוסדותיו הפכו לכיתת יורים שכל צליפה שלהם בישראל תימצא כמוצדקת ותזכה לתשואות. המדיה העולמית הפכה לשופר של המדיניות הזו - גם כל יריית כותרת שלה היא קודם כל מוצדקת, והופכת ליותר מוצדקת משום שבדרך-כלל אין תגובת נגד שסותרת אותה או מתקוממת.
בשדה הקרב, הקלישאה מ"הטוב, הרע והמכוער" היא מדויקת, כמו כל הקלישאות. אבל מחוץ לשדה הקרב, היא בדיוק הפוכה. כשאתה צריך לדבר, אל תירה. תחשוב קודם.
מה זה אומר לגבי היריות שלנו? בואו נעשה רגע "רי-וויינד" ונחזור לימי פרסום דוח גולדסטון. מילא האו"ם ומוסדותיו, מילא המדיה העולמית, אבל מה איתנו? נסו לחשוב איזה ויכוח פנימי סוער התקיים פה סביב הדוח, וכמה מאיתנו קפצו בנחישות להגן על מה שמתברר עכשיו כמוטעה ומשמיץ.
בואו ניתן לתקרית הזאת קודם כל לשמש לנו כמראה על דרך ההתנהגות שלנו - אנחנו כעם הפכנו לכאלה שיורים לפני שמדברים, גם כשדרוש ההפך הגמור. זכויות אדם הם מונח מתעתע, והמעורבות של לוב במוסדות בינלאומיים מפוארים לזכויות אדם הוכיחה זאת לאחרונה בצורה נחרצת. אז בפעם הבאה שאנחנו ששים להשתמש בסיסמאות ולחרף את צה"ל, אולי חשוב שנחשוב לרגע לפני שנירה, במיוחד אם אנחנו לא ממש שמים לב, ובמקרה שוב יורים לעצמנו ברגל.
"בטר לייט דן נבר", או "טו ליטל טו לייט"? קצת קשה להחליט באיזה מטבע לשון כדאי להשתמש במקרה הזה, והתשובה היא שכנראה גם וגם. עדיף מאוחר מאשר אף פעם, מכיוון שמצבנו לאחר פרסום מאמר החרטה של גולדסטון ב"וושינגטון פוסט" הוא עדיף על המצב הקודם, בו ישראל זוהתה עם האשמות חמורות וקשות, וגרוע מזה - בעיקר שקריות.
העובדה שגולדסטון חזר בו ממסקנות הדוח קיבלה כיסוי לגמרי לא רע בתקשורת העולמית, ואל לנו לזלזל בזה. מצד שני, זה גם בהחלט מעט מדי ומאוחר מדי. למה? כי רוב הסיכויים שהחרטה של גולדסטון היא לא מה שנצרב בזיכרון הקולקטיבי. לפרסום הדוח היה יותר כוח מאשר לחרטה, למונחים כמו "פשעי מלחמה" יש כוח משלהם, ולמרבה הצער הוא כוח מצטבר.
כך בדיוק קרה גם עם פרסום מאוחר לגבי המעורבות הטרוריסטית במשט לעזה לפני שנה, שהיה לו הרבה פחות כוח מאשר לפרסום הראשון שהאשים חד-צדדית את ישראל, ונצרב בזיכרון עד היום. מה בכל זאת ניתן לעשות? לא לשכוח. להשתמש שוב ושוב בכל הזדמנות במקרה גולדסטון כמשל, כדי להוכיח כי כשמדובר בישראל, ה"מוסדות האובייקטיביים" נוהגים ישר לירות, ולא לדבר.
בינתיים, המרוויחים העיקריים הם ביבי ושרה. סיפור גולדסטון היה הזדמנות מצוינת עבור ביבי ושרה להוריד את פרשת ביביטורס מהכותרות, לטובת סיפור אמוציונלי שמאחד את כל העם נגד אויב חיצוני.
ספין חביב, אבל בואו נקווה שביבי, שמבין כל כך בספינים מקומיים, לא יעצור כאן, בטובתו האישית בלבד. בואו נקווה שגם סיפור גולדסטון ימוצה כמו שצריך, אולי כספין קטן ואולי כעוגן הסברה מתמשך - אבל הפעם לטובת מדינת ישראל, ולא רק לטובת משפחת נתניהו.
מה זה "מודה ועוזב ירוחם"? סקירה מהירה של כלי התקשורת המקומיים שלנו מראה כי ציטוט הפסוק הזה מספר משלי בהחלט לוקח, ובגדול: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו, לֹא יַצְלִיחַ; וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם". אבל מה המשמעות שלו? כולנו יודעים שהוא מבטא סלחנות ופתח לתשובה.
אבל מה שאנחנו קצת שוכחים הוא, שהמשמעות האמיתית של הפסוק היא לא הסליחה או החרטה, אלא מה יקרה איתם מעתה והלאה. אין די בהודאה והכרה בטעות ובחטא, אם לא מתלווה אליה נטישת דרך הרע. אז אולי את המסקנה נסיק קודם לגבי עצמנו, ואחר-כך נצפה גם מהעולם כולו שיסיק אותה.
לפני שאנחנו ממהרים להאמין לכל השמצה והכפשה שנאמרת לגבינו, אולי בכל זאת כדאי לחשוב, לדבר - ורק אחר-כך לירות.
