"האהבות הגדולות" לנון ויוקו, ב' 21:00, ערוץ 8
"חצי ממה שאמרתי היה חסר משמעות, אבל אמרתי זאת רק כדי להשיג אותך". את המשפט היפה הזה כתב ג'ון לנון, ואם תוסיפו גיטרה אקוסטית ברקע, תקבלו את אחד משירי האהבה הקומפקטים אך המדויקים ביותר שנכתבו אי-פעם - "ג'וליה".
לנון היה אז רק בן 28, אבל כבר בוגר מספיק בכדי להודות שהאהבה החדשה שלו ליוקו אונו, קשורה לאהבה הנכזבת הגדולה ביותר של חייו, לאמו, ג'וליה, שנטשה אותו למעשה כשהיה פעוט.
בהמשך השיר הוא מכנה את ג'וליה בשם "ילדת האוקיאנוס", תרגום מיפנית לשמה של יוקו. כמו כל סיפור אהבה גדול, גם את סיפור האהבה הזה היה קשה להבין, בוודאי למעריצי הביטלס שראו את לנון מתרחק מהם והאשימו את יוקו הדעתנית.
הסרט הקצר הזה לא יורד כמובן לעומקם של דברים, אבל כביטל-מניאק, בכל פעם שמישהו מעלה באוב, אפילו באופן עקיף, את אחד מאותם רגעי הקסם שנוגעים לארבעת הצעירים מליברפול ששינו את פני המוזיקה לנצח, אני מצטמרר.
אל תצפו לסרט על הביטלס, את רוב שנותיהם ביחד העבירו ג'ון ויוקו כשהלהקה כבר לא הייתה קיימת. ובכל זאת, העובדה שיותר מ-30 שנה אחרי הירצחו של לנון, משדרים עדיין סרטים שנוגעים לחייו, מלמדת ש"חיפושיות הקצב" כמו שקראו להם פעם בישראל, נכנסו לפנתיאון שהכיל לפניהם רק יוצרים קלאסיים.
אין אחרת
"משינה: המכונה", ב', 22:00, "יס דוקו"
עם כל הכבוד להמלצה הקודמת, הרי שהמשדר המרכזי של הערב הזה, כמעט באותו נושא, לא יעסוק בזכרונות מג'ון ויוקו, אלא בזיכרונות "מיוסף וגם אנה", מתוך "רני בפריז", שיר שבו, באופן די מפתיע, תיעדה "משינה" את התפרקותה והתבגרותה תוך כדי תנועה, עוד כשהייתה להקה צעירה יחסית. י
תכן שחובבי מוזיקה נחשבים ממני לא יסכימו, אבל בעיני הייתה משינה הלהקה האחרונה בישראל, עם שורשים מ"כוורת" והשפעה בולטת (לפחות בתחילת הדרך) מ"מדנס" האנגלית, הייתה לה את היכולת המופלאה לנגן צליל חדש, שנשמע מוכר כבר מהתו הראשון, ואולי זה בעצם סוד קסמה. אלא שהסרט הזה לא עוסק בימי תהילתה של משינה, אלא דווקא באחריתה, כשהיא נאבקת לשרוד כדי להקליט אלבום חדש בעולם שבו שיר מצליח הוא כזה שמורידים לנייד כדי להפוך אותו לרינגטון.
יחד עם המאבק - בגיל ובמעמד שבו היו אמורים חברי הלהקה להיות כבר "מסודרים", מגיע גם המרמור. היה לי קשה לצפות בסרט הזה, ולו רק מפני שבעקיפין הוא נוגע במגבלות שנכפות על כל מי שמתפרנס מהשפה העברית ונאלץ לפתח איתה, עם עצמו ועם הקהל יחסים של אהבה-שנאה.
קשה, ועם זאת, נשאבתי פנימה.