"החברים של נאור", יום ג', 21:00, ערוץ 10
במשך שנים נחשבה החיבה שלי לנאור ציון לסוג של סטייה בקרב חלק ממכריי, עבור רבים מהם זה היה כמו לומר "אני מצביע ליברמן" או "אני אוהד בית"ר ירושלים". סטנד-אפיסט שהתפרנס שנים ארוכות מחיקויים של פרסים? זה היה הרבה יותר מדי עבור מי שעבורם אפילו "ארץ נהדרת" היא מוקצית מחמת עממיותה.
פעם גם אדיר מילר היה חלק מהסטייה הזאת, אבל מאז שקיבל הכרה מעבר לים והיה לקונסנזוס אפילו אצל בעלי מנוי לסינמטק, נותר ציון בבדידות מזהרת, עד שחששתי שמא הורים בשדרות רוטשילד ימהרו לאסוף בדאגה את ילדיהם לחיקם כאשר אני חולף על פניהם לאמור: הנה ההוא שאוהב את נאור ציון.
לא תמיד אני עומד על שלי, אבל במקרה של ציון התעקשתי: הוא היה בעיניי לא רק קומיקאי מבצע מוכשר, אלא בעיקר כותב בעל עין חדה ולא מעט אומץ-לב: רק בשבוע שעבר הצליחה "ארץ נהדרת" לעמוד שוב בעין הסערה, אחרי סטירה מבריקה על "הישרדות-שואה". ובכן, זה היה נאור ציון שלפני כמה שנים לא היסס לחדד את אחד הקונפליקטים הנוראים בחברה הישראלית - היחס הגזעני שלו זכו המזרחיים דווקא ממי שגדלו במשפחות של ניצולי שואה.
גם בנושאים פחות טעונים הוא הצליח לגעת, בחן רב לטעמי, בנקודות שלצופה בבית לא נותר אלא לברך עליהן בקומפלימנט הגדול ביותר שהמציאה העברית (או אולי בעצם הערבית) המדוברת לאמור: וואללה.
זוכרים את ענת מגן-שבו בתפקיד "הפרחה הסמויה"? (בוודאי תשמחו לדעת שהיא חוזרת להופעת אורח גם בעונה הנוכחית). האם אתם לא נתקלים, כמעט מדי יום, בשיבוטים שלה - בהיא או בהוא שמנסים לדבר גבוהה-גבוהה עד שמשתחררת להם הערסיות החבויה מתחת לפני השטח?
כמובן שלא כל הפרקים בשתי העונות הקודמות היו מבריקים, אבל גם אם נאלצתי כצופה, לסבול פרקים על ילדים מסמסים, ידעתי שבסוף יבוא הפיצוי.
אז מה אני חושב על העונה החדשה לפי שני פרקי הפתיחה שלה? האמת, עוד מוקדם לומר. מצד אחד, ולמרות שבפרק הראשון לא מתממש מלוא הפוטנציאל של שיתוף-הפעולה הזה, אני שמח שמלי לוי הצטרפה לחבורה (כדפי היורדת שחזרה ארצה). עוד ב"השיר שלנו" חשתי שהיא הרבה יותר מדוגמנית, ואז בא "המשרד" ואישש את התחושה הזאת. גם שלומי קוריאט מ"הבורר" קפץ להגיד שלום, ויש עוד הפתעות.
מצד שני, ברור לי שציון חייב להוליך את העונה הזאת לקראת משבר (אני צפיתי רק בפרק שישודר הערב, כך שבאמת אין לי מושג מה יקרה בהמשך העונה): אם הרווקות התל-אביבית הסוערת אך המתסכלת יכולה להיות חיננית בגיל 30 ומשהו, הרי שבגיל 40 ומשהו היא הופכת להיות פתטית: משבר גיל ה-40 בעיניי הוא פריבילגיה למי שיש לו משפחה וקריירה, לא למי שטרם החליט מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול.
מצד שלישי, נאור ציון היה תמיד צעד אחד לפניי בזיהוי תופעות חברתיות. יכול להיות שהוא עלה כאן על משהו?