א. בשבוע שעבר, קצת לפני שהתחילה שביתת הרופאים, הייתי בבית חולים. חיכיתי לתורי. אני כמובן בעד הרופאים השובתים, אבל הרבה פעמים זה מרגיז כשהם מתנהגים כמו טכנאים או אינסטלטורים, סביר להניח שבגלל עומס אמיתי, ומכריחים לחכות שעתיים וחצי לתורך.
אז חיכיתי. למזלי, לא רק שאני אוהב לחכות, אני גם ממש טוב בזה. מה הופך אדם לטוב בלחכות בתורים? היכולת לדעת ליד מי לא לשבת. היכולת להיות בו בזמן גם במקום אחר, טוב יותר.
בכל אופן, יחד איתי חיכתה בתור משפחה שהגיעה מעזה. אישה מבוגרת ושני מלווים. אחד מהם, זה שנראה מודאג יותר, היה כנראה בנה. היו חסרים להם כמה טפסים ונתונים שבלעדיהם אי-אפשר היה להכניס אותה לטיפול והייתה שם דרמה שלמה: היו צריכים לפקסס משהו לעזה, ואז הרופא משם היה אמור להתקשר או לפקסס משהו בחזרה. זה לא הלך הכי חלק בעולם, כמו תמיד. כל הצוות שם - האחיות, הרופאים, הפקידות ובנות השירות הלאומי - ניסו לעזור כמיטב יכולתם למשפחה מעזה. אח ערבי עזר בתרגום, רופא העמיד לרשותם את המשרד ואת הטלפון שלו, הפקידה בזבזה שעות ליד הפקס, ובת השירות הלכה להביא לאישה, שכנראה סבלה מנפילת סוכר, משהו לאכול.
אבל המשפחה שהגיעה מעזה התנהגה מאוד לא יפה. הם דיברו נורא בקול, הם התייחסו בעוינות, כמעט בזלזול, לצוות, הם פיזרו זבל על הרצפה, האישה אכלה ביס מהלחמנייה שהביאו לה ופשוט השאירה את השאר על הכיסא.
שאר האנשים שהיו בתור לא אמרו כלום, הצטנפנו איש-איש, מתכרבלים כל אחד בצרותיו, אבל יכולת להרגיש את אי-הנוחות באוויר.
ב. השבוע נסעתי באוטובוס. אין בזה שום דבר יוצא דופן, אני נוסע הרבה באוטובוסים, ודאי הרבה יותר משאני מחכה בבתי חולים.
אז נסעתי. למזלי, לא רק שאני אוהב לנסוע באוטובוסים, אני גם ממש טוב בזה. מה הופך אדם לטוב בנסיעה באוטובוס? היכולת לדעת ליד מי לא לשבת. היכולת להיות בו בזמן גם במקום אחר, טוב יותר.
בכל אופן, באחת התחנות התפלח לאוטובוס דרך הדלת האחורית מהגר אפריקאי. התפלח, והתיישב. שאר האנשים באוטובוס התנהגו כמו שאנשים מתנהגים בדרך כלל; רובם עשו כאילו הם לא רואים, חלקם עשו כאילו הם לא שומעים, חלקם צקצקו קצת בלשון. אבל יכולת להרגיש את אי-הנוחות באוויר.
ג. בשני המקרים חוויתי את מה שאני מכנה מאז "תוגת הליברל". בן אדם, אני הולך להפגנות נגד הגירוש ונאבק על זכותך ואתה מתפלח לי לאוטובוס? איך אתה עושה לי את זה? גברת, אני הולך להפגנות נגד הכיבוש, מתקומם נגד המתרחש בעזה, סופג מאות של טוקבקי נאצה, ואת מדברת לא יפה לאחות ומפוררת לחמנייה על רצפת חדר ההמתנה? איך את עושה לי את זה? תחושה עזה של אי-נוחות, כאמור.
ד. אבהיר כאן: אני לא בא בטענות אל האישה מעזה או אל האיש מאפריקה. אני לא יודע עליהם שום דבר. מי יודע מה עבר על האפריקאי, כמה תלאות עבר בדרך וכמה זוועות ראה. אולי אשתו נאנסה. אולי הוא עונה. אולי נשדד. אולי אין לו שקל לאוטובוס. והאישה מעזה, מה אני יודע עליה? אולי ביתה הופצץ. אולי מישהו מבני משפחתה מת. אולי זו הפעם העשירית שהיא מטורטרת בתור הזה בדיוק.
אבהיר כאן: אני לא שופט אותו או אותה ולא בא בטענות אליה או אליו (מלבד הטענה הברורה מאליה - תתנהג כמו בן אדם. שלם על הנסיעה שלך, תתייחסי יפה לפקידה שעוזרת לך). אני בא בטענות אל עצמי ואת עצמי אני שופט. דעותיי על המתרחש בעזה ועל מדיניות ההגירה של מדינת ישראל לא השתנו באופן מהותי בגלל שני הפרטים הנ"ל.
ובכל זאת, תוגת הליברל הכתה בי. זה אולי ילדותי, וזה לבטח לא מאיר אותי באור הכי מחמיא, אבל זה המצב. תוגת הליברל, יש בה משהו נאיבי עד למאוד. היא כוללת בתוכה את האמונה שהאנשים טובים ושהמאבק הטוב הוא לטובת הטובים.
ה. ואולי מפני שזה ילדותי, את השורש לתוגת הליברל שלי אני יכול למצוא בילדותי. כמו שאתם יודעים, גדלתי כילד דתי בפתח-תקווה, וחונכתי, כמו כל חבריי ובני משפחתי, על ברכי ההשקפה שאנחנו לא מייצגים רק את עצמנו. בכל מה שנעשה ולאן שלא נלך אנחנו מייצגים את כל הציבור שלנו, את כל חובשי הכיפה. גדלנו כשגרירים, כחיל חלוץ, כדוגמה.
התפיסה העצמית הזאת הוחדרה בי חזק, אולי חזק מדי. יש לי יותר מדי זיכרונות שלנו משתובבים במושבים האחוריים של אוטובוסים וסופגים גערות כמו "איך אתם לא מתביישים, עם הכיפה על הראש". תחושת החופש הגדולה ביותר בלהוריד את הכיפה הייתה נעוצה בדיוק שם: עכשיו אני לא מייצג אף אחד מלבדי. עכשיו אני זה רק אני.
זה כמובן לא נכון, כי בן אדם הוא אף פעם לא רק הוא. היום, כשאני ישראלי בחו"ל ורואה ישראלים אחרים מתנהגים בגסות ובקולניות אני מרגיש בדיוק את אותו הדבר. גם בארץ, האמת. כשאני רואה חייל מתעמר בפלסטיני אני מתבייש כי הוא מייצג אותי. כשאני רואה שמאלן תל אביבי מדבר שטויות בתוכנית אירוח אני מתבאס קשות כי הוא מייצג אותי.
כן, יש בי הציפייה הזו מאנשים שיתנהגו בהתאם, שיראו את עצמם כשגרירים של משהו גדול מהם.
אז אולי זה דבילי לצפות מכל עזתי, אפריקאי, דתי, חייל, שמאלן או מה שזה לא יהיה לייצג איזו אידיאה ולהרגיש את כובד המשקל של ציבור שלם על כתפיו, אבל תגידו את האמת: האם החיים לא היו יכולים להיות יפים וקלים יותר אם כך היה?
ו. השבוע האחרון סיפק לי עוד כמה וריאציות אחרות על תוגת הליברל. האחת מהן הייתה כשהתפרסם המאמר של השופט גולדסטון. השנייה הייתה כשנרצח ג'וליאנו מר. אם להיות כן, אני חושב שרבים בשמאל לא הגיבו בצורה טובה למאמר של גולדסטון. גם הם חשו את תוגת הליברל, אבל בהפוכה. כאילו טוב יותר להרגיש שלישראל הייתה מדיניות מכוונת של הרג אזרחים. גולדסטון הוא קצת כמו המתפלח האפריקאי: אנחנו עמדנו מאחוריך, בן אדם, אז איך אתה עושה לנו את זה? רבים בשמאל מיהרו להבהיר שגולדסטון בכלל לא חזר בו, שלא הבינו אותו נכון (מה שנכון).
זאת מבלי להיכנס לתגובה המוגזמת וההיסטרית של ראש הממשלה, של שר החוץ ושל שר הביטחון, ובלי להיכנס להתעלמות הגורפת מהמסקנה העיקרית, שאם ישראל הייתה משתפת פעולה שום דבר מכל זה לא היה קורה, ומבלי להבהיר את המובן מאליו: מוות בגלל מדיניות מכוונת הוא מוות בדיוק כמו מוות בגלל טעות נקודתית. הנחמה הקולקטיבית בעובדה שהחמאס הרבה יותר גרוע היא די מטומטמת, תסלחו לי.
כנ"ל בנוגע לרצח ג'וליאנו מר. לעזאזל. מלבד האבל וההלם, מוכרחים להודות שהשמאל נתפס שוב לא מוכן. אני לא יודע איך לכתוב את זה בלי לקומם עליי אנשים, כולל לקומם עליי את עצמי, אבל איך אפשר לגנות רצח של פעיל למען התרבות יותר משמגנים רצח של מתנחל? שוב, תוגת הליברל. הכאב העמום הזה, תחושת אי-הנוחות כשהעולם לא מתנהג כמו שציפית ממנו.
ז. אני יודע, זה טור בלי שורה תחתונה, בלי מסקנה נחרצת. אולי אתם צריכים לקרוא אותו כמו שאני נוסע באוטובוס או מחכה בתורים: פשוט תבחרו היטב ליד מי אתם יושבים ותרצו להיות בו בזמן גם במקום אחר, טוב יותר.
הרהור
כשאני רואה חייל מתעמר בפלסטיני אני מתבייש. כשאני שומע שמאלן אומר שטויות אני מתבאס. הם הרי מייצגים אותי.