"החיים" זאת מילה כל כך רכה וטובה בלקסיקון שלי, ו"טרף" היא אלימה, קשה ורעה. איך אני מחבר ביניהן, מה בכלל הקשר בין שתיהן?
כשבלעתי את החיים, הם בלעו אותי. מיום שאני זוכר את עצמי מתרוצצים בתוכי שני שדים - המהיר והאטי, הקצר והארוך, התוסס והסבלני. מרבית ימיי שלט בי השד העצבני, המהיר, הקצר והתוסס. רציתי את הכול, הרבה ומהר.
עשיתי המון דברים, קורות החיים שלי מעוטרים בצורה שהביאה נחת מקסימלית לאמי המנוחה. בגיל 27 הייתי כבר יועץ לראש הממשלה, בגיל 33 חבר כנסת, בגיל 37 יושב ראש ועדת חינוך, בגיל 39 יו"ר הסוכנות, ובגיל 44 יו"ר הכנסת. התמודדתי לראשות העבודה, ניצחתי, הפסדתי וניצלתי בעור שיניי. הגעתי לקצה העלייה, ונשארתי בלי נשימה.
הסתכלתי ממרומי הישגיי על דרכי עד כה, ועל המסלולים הפרושים לפניי מכאן ואילך, והבנתי שכמעט כל מה שהיה לי הוא כמעט לא כלום.
אז מה אם אנשים מציגים אותי "הוא היו"ר הכי צעיר" והוא "הזה הכי הכי"? זה חשוב להם, זה חיצוני, זה לא באמת האני הפנימי שלי.
הסתבר לי שחייתי חיים של אחרים. כן, בעיני אחרים הייתי טורף, אולי אפילו טורף-על. אבל ככל שבלעתי יותר, נחנקתי הרבה יותר. איך אפשר להעפיל לפסגות הגבוהות והחשובות באמת כשאתה סתום מבפנים? בעבור העולם טרפתי את החיים כמו קניבל רעב, אבל מבפנים החיים טרפו אותי כמו להקת דגי פיראנה אכזרית. הזדקנתי ונבלתי בטרם עתי. הייתי טורף ופחדתי להיטרף. איבדתי את היכולת להאמין באנשים ולאנשים. הפכתי לחשדן, בעיקר כלפי עצמי.
לאט לאט קרה משהו פתאומי (כן, בתהליכים משמעותיים יש פתאום שהוא אטי). בגיל 49 עזבתי הכול, עשיתי לעצמי Control Alt delete. התפטרתי מתעשיית הרייטינג, נטלתי חל"ת מפופולריות וסקרים, נטשתי את החיים על פי גחמותיהם של אחרים. רגע לפני עבור חצי ימיי (אני מתכנן לחיות לפחות 100 שנים, וחולם לרוץ מרתון בגיל 99), פרשתי מהמרוץ והתחלתי מההתחלה.
אז מה בעצם קרה? במשך שנים רבות התעלמתי משני השדים המוזכרים. טיפחתי, הזנתי והשתעבדתי רק לאחד מהם. הגיע זמנו של השד השני; האטי, הארוך והסבלני.
את ההבדל ואת המעבר משד לשד, מהשד הנמהר לשד המאמין, אני מסביר לעצמי במושגים הלקוחים מעולמות המחשבה והתיאולוגיה. המאמין רואה את המציאות הזו כחוליה בשרשרת יותר ארוכה של בריאה. הוא מאמין בעולם הבא, בתחיית המתים, בחזון העצמות היבשות. במובן הזה לא בוער לו להשלים את כל משימותיו בעולם הזה. האדם המאמין, האמיתי, חסר את האובססיה המיידית לטרוף את כל העולם כל הזמן.
לעומתו, השד החילוני לא מאמין בגלגול הנשמות שהיו, ולא מחובר לעולמות הבאים שיהיו. הוא חי כאן ועכשיו. כל החיים שלו הם עלי אדמות, "זה מה שיש", ולכן הוא חייב להספיק במסגרת חייו הקצרים את הכול. הוא חייב לטרוף, שמא הכול יתבזבז לשווא. חלק לא מבוטל מהיצירתיות האנושית ומהאנרגיות שדחפו את הציביליזציה שלנו קדימה נובעות בדיוק מכאן. תחושת המוות המרחפת עלינו מדרבנת אותנו להותיר מאחור חותם גדול, כל עוד אנחנו יכולים.
וזאת גם ההבחנה העכשווית שלי; חילוני הוא מי שחי את העולם הזה, והמאמין הוא מי שחי גם למען העתיד והעולם הבא.
מי טורף את החיים? טורף את החיים מי שבוער לו. אלו שמפחדים לא להספיק, כי "חיים רק פעם אחת". המאמינים רגועים, והטורפים טורפים.
את האבחנה הזו אני מותח להרבה מאוד תחומים של החיים שלנו. לפוליטיקה, למשל. איש ציבור חילוני הוא כזה שדואג רק לעכשיו, מסיר מעצמו כל אחריות לעתיד ולדורות הבאים, כי הם לא שלו. במובן זה מרבית נבחרי הציבור הדתיים והחרדים הם חילונים למהדרין. לא אכפת להם לשעבד את העתיד של כולנו לטובת הנאותיהם המיידיות. ואילו החברה להגנת הטבע ואדם טבע ודין הם דתיים אדוקים וקפדניים, כי הם מחויבים באופן קיומי לעתידו של העולם.
איש ציבור שרוצה שלום ומוכן לוותר על הרבה מיידי תמורת המון לעתיד, הוא מאמין מסור. ואילו כובש עכשיו, המספח הכול ומיד, הוא חסר אמונה, שלא מאמין בכלום, אלא במה שעיניו רואות וידיו משעבדות לאלתר. גם אם הוא חובש כיפה גדולה וציציותיו מתבדרות ברוחות המנשבות על פני ארץ ישראל השלמה.
ואני? כדרכי, אני נופל לתהום שבין שני העולמות. מכאן אני לא מאמין בשום דבר שמעבר לעולם הזה. אני לא מסוגל להמחיש ולהמשיג לעצמי עולמות שמעבר לחמשת חושיי. כל מה שאני לא רואה ושומע, טועם, מריח וממשש - לא קיים.
מאידך, אני מוכן לעשות הכול למען העולם הבא, העולם של ילדיי, ולילדיהם וכל הדורות כולם. בקיצור, נשמה כפולה שחלקה כאן וחלקה בנצח הנצחים. חלקי שד חילוני הישגי וטורפני, וחלקי רגוע כמו מאמין בודהיסטי, ששום דבר לא יוציא אותו משלוות רוחו.