לתת לסשה דמידוב הזדמנות לדבר על הקבלה זה כמו לתת לאריק איינשטיין הזדמנות לדבר על כדורגל. בתוך שניות שוכח האמן המופנם שהוא אמן מופנם, ועובר מדיבור על גבול החולמנות לשטף נלהב, הנקטע רק כאשר הוא שוכח את המילה העברית המדויקת לרגשות שאותם הוא מנסה להביע. לו היה הדבר תלוי בו, נראה שהשיחה הייתה נשארת בגבולות נפלאות הקבלה, ולפחות מהתבוננות חיצונית אין ספק שאורח חייו ב-20 השנים האחרונות אכן עשה לו טוב.
שיני הזמן דילגו עליו - גזרתו דקה ונערית, פניו נקיות מקמטים, ורק כשמתקרבים מבחינים בזיפי שיבה. אין פלא שיבגני אריה הפקיד בידיו את תפקיד מפתה הנשים הגדול בהיסטוריה, דון ז'ואן, בעיבוד למחזה של מולייר.
- מה חיפשת בקבלה? מה חסר לך כל כך?
"אושר, משמעות, סדר, היגיון. הרגשתי שהחיים שלי מתנהלים בבלגן גדול, בעוד שסביבי החיים התנהלו על פי חוקים ברורים שעבדו: ביולוגיה, כימיה, הנדסה, מתמטיקה. בכל אלה לא היה מקום לתהיות ולבלבול. הרגשתי שחייב להיות מקור ידע שיכניס סדר דומה גם במהות הקיום האנושי. משהו שיאפשר לי לקום בבוקר ולדעת איפה אני נמצא ולאן אני מתקדם".
- למה אמן צריך משמעת נוקשה?
"המסע התחיל אצלי לפני 21 שנה, ברוסיה. כלום לא סיפק אותי וחשבתי לוותר על משחק לחלוטין. לסבטלנה אשתי ולי לא היה טוב, והחלטנו לעזוב לאירופה או לארה"ב, ואז יבגני אריה סיפר לנו שהוא עולה לישראל ופתאום זה נשמע הצעד הכי הגיוני. הגענו עם המון התלהבות להתחיל משהו חדש. זה לא מקרי ששנה אחרי שהגענו הנה נחשפתי לקבלה והפכתי תלמיד של מיכאל לייטמן. אם יבגני הוא גדול המורים שלי כשחקן, לייטמן הוא גדול המורים שלי כאדם. לא הרגשתי שמצאתי את מקומי בעולם עד שהתחלתי ללמוד קבלה. אני עדיין מגלה בקבלה עולמות ותובנות נוספות מדי יום. זה חלק בלתי נפרד ממני. כל תפקיד שלי כשחקן אני חוקר לעומק בכלים שהעניקה לי הקבלה".
- אתה בן 53, שקוע עד צוואר בהתעמקות בקבלה. מה לך ולדמות הפוחזת של דון ז'ואן?
"נשים תמיד הקסימו אותי. רציתי לדעת מה פשר המסתורין הקרוי אישה. איך הדבר הזה בנוי ועובד. הקבלה מציבה את האישה כאחת מפסגות הבריאה, וזו גם הדרך שבה דון ז'ואן רואה נשים. אולי בגלל זה הן נמשכות אליו כל כך. אחת ההחלטות של הבמאי מורפוב הייתה לבטל את המחסום בין הקהל והבמה במהלך ההצגה, כך שאני מאתר נשים באולם ומפלרטט איתן במבטים ובסימנים כחלק בלתי נפרד מהמחזה".
- פלרטוט הוא חלק מהחיים שלך?
"התחתנתי בגיל 28, כך שהיו לי כמה שנים ליהנות מחברתן של נשים, ונראה לי שעשיתי טוב לרבות מהן, ולהיפך. הייתה תקופה, לפני לימודי המשחק, שבה הייתי סולן בלהקת רוק והיינו מופיעים במועדונים קטנים ובמרתפים של בתים פרטיים. כשאתה צעיר והדם שלך חם, די מובן שחלק מהעניין הוא בחורות. אז כן, היו לי התנסויות עם נשים בצעירותי. אבל הדמות של דון ז'ואן היא לא עילוי שיש לשאוף אליו, אלא ההיפך הגמור. המערכה הראשונה מציגה אותו כאדם הטורף את החיים בכלל ונשים בפרט, אבל אז מגיעה המערכה השנייה שבה מגלים לאן הרדיפה אחר תענוגות מביאה אותו. הוא מאבד צלם אנוש, וחי כמו בהמה שכל עניינה סיפוק מיידי של תשוקות פיזיות".
- לא בטוח שרע כל כך ליהנות מהצדדים הגשמיים של החיים.
"בתקופה שבה נכתב המחזה, דון ז'ואן נחשב דמות חריגה שמתעלמת מחוקים, מוסר ואמונה. כיום, מי שמאמין במוסר הוא יוצא הדופן. כחברה אנושית הלכנו לאיבוד, וכיום כולנו דון ז'ואן. מחפשים סיפוקים מיידים, בלי שום ערכים אמיתיים. יש משפט נפלא שדון ז'ואן אומר במחזה: 'יש אלוהים חדש ושמו החשק'. אנשים הולכים רק בעקבות מה שמתחשק להם ברגע נתון, ובסופו של דבר הרגש נשחק והנשמה נעלמת. אני גר לא רחוק מכיכר דיזנגוף, ורואה מדי יום ילדים יושבים שם שעות באפס מעשה. מחפשים את עצמם ולא מוצאים".
- הקבלה עזרה לך לתת לילדיך כיוון שונה, שפוי יותר?
"לימודי הקבלה עזרו לי ולסבטלנה להיות בני אדם טובים, גם כהורים. לימוד זה תהליך ותמיד תחשוב על הדברים שיכולת לעשות יותר טוב. הייתי יכול להיות קצת פחות נוקשה עם הילדים שלי. הם קיבלו חינוך קפדני. בית ספר היה בית ספר, שיעורים היו שיעורים, ועל המדינה צריך היה לשמור ולהיות אזרחים טובים. אולי היינו צריכים להשאיר יותר מקום להתפתחות האישית שלהם, לדברים שיגיעו נטו מהם. הבן האמצעי שלי, גיא, מתגייס בקרוב ורוצה ללכת לקרבי. גידלנו אותו על הערכים האלה, ועכשיו יש פחד וחשש לשלומו. אחיו הגדול, דני, בדיוק משתחרר. הצעיר שלנו בן 15 ויתגייס בדיוק כשהוא ישתחרר, ואז שוב נדאג שלוש שנים".
- בין לימודים בשעות הקטנות של הלילה, שינה עד הצהריים, הצגות בערב וחזרות ביום נדמה שאתה מנהל אורח חיים כמעט סגפני. אתה מתגעגע לחיי הבליינות של פעם?
"אפילו לא לרגע. מי שמביט בי מהצד יגיד אולי שאימצתי אורח חיים סגפני, אפילו משעמם, אבל אני יודע מה מהות חיי ופשר הדרך שבה בחרתי לנהל אותם, וזה מה שחשוב. נשים, שתייה, בילויים, הכול מפתה ונוצץ, אבל אתה משלם בסופו של דבר מחיר כבד של כאב פיזי ורוחני. האם לשתות כל הלילה זה לטרוף את החיים? אם כן, מה משמעות כאב הראש בבוקר שאחרי? זה יישמע בנאלי, אבל מיכאל לייטמן הוא בעיניי אדם הטורף את החיים. כל רגע שבו הוא ער מוקדש להתפתחות ולהתחדשות, ללמידה ולהוראה. האיש קם באחת וחצי בלילה, מלמד עד שש בבוקר, עסוק רוב היום בהרצאות ובצילומים לערוץ הקבלה, מעביר עוד שיעור, כותב ספרים, ישן שעתיים פה ושלוש שם".
- לא בא לך למרוד, לחזור לישון כשהשעון מצלצל בשלוש בבוקר, ולא ללכת לשיעור?
"זה קורה לי. לא הייתי בן אנוש בלי רגעים כאלה, אבל הקבלה מלמדת אותי להתמודד. זה כמו עננים המערפלים את חדות הראייה שלך, והחוכמה במצב כזה היא לא לאבד כיוון עד שהטשטוש מתפוגג והפוקוס חוזר. אפשר לראות בזה קושי, ואפשר לראות בזה מבחן שאם אתה עובר אותו אתה יודע שהתקדמת בעוד צעד. בשלב מסוים שגרת החיים הזו הופכת לחלק ממך. אתה קם לעשות מה שאתה צריך ובעיקר רוצה לעשות".
- אתה משתעמם לפעמים?
"טעמתי מכל מה שהיה לחיים ללא הקבלה להציע. כאשר אני נקלע לספקות, או מרגיש בעיצומו של שיעור שקשה לי להתרכז, אני מריץ בראש את הדברים המפתים המחכים לי מחוץ לחדר ומה כל אחד מהם באמת תרם לי בטווח הארוך. תאמין לי, זו לא תחרות".
- מה גורם לך להתפרע, לפרוק עול?
"אם נשמע כאילו אני רק עובד, לומד, ישן ומנהל דיונים עמוקים על מהות הקיום - זו טעות. אני לא צריך לפרוק עול כדי ליהנות מהחיים. שחקנים העובדים איתי חושבים שאני איש די מצחיק. לפי הקבלה, אם אתה מצליח להביא צחוק לעולם, סימן שהגעת לרמה גבוהה מאוד של מודעות".
- מדונה ואשטון קוצ'ר הפכו את הקבלה למאוד טרנדית בשנים האחרונות. זו התעניינות אמיתית או גל חולף? אתה חש בשינוי?
"אין ספק שכיום המודעות גדולה בהרבה, ואם זה קרה בזכות מישהי כמו מדונה, בעיניי זה מבורך. אני לא חוקר סיבות שבגללן אנשים מחליטים להתעניין בקבלה, רק את הרצינות שלהם. ההרצאות של מיכאל לייטמן מגיעות ל-2 מיליון גולשים באתר הרשמי של מרכז הקבלה. לא מגיעים לחשיפה כזאת כחלק מגל אופנתי, אלא כי מבינים שחייבת להיות משמעות עמוקה יותר לקיום שלנו בעולם".
- אתה מסודר כלכלית?
"אני לא מתלונן. לא חסר לנו כלום, למרות שברור שתמיד יש מקום להרוויח יותר. יש לי הצגות בגשר, ואני מצטלם לסרטים ולסדרות טלוויזיה בארץ ובחו"ל".
- מה חשבת על משכורות העתק של שחקנים מובילים בתיאטרון הלאומי הבימה, מוסד השרוי בגירעון תקציבי של 40 מיליון שקל?
"אני לא מעודכן בדברים האלה. מה זה 'משכורות עתק? 700 אלף שקל בשנה? כמה זה יוצא לחודש? באמת, אין לי מושג במספרים. בתיאטרון גשר לא יכולים לשלם משכורות כמו הבימה או הקאמרי. כבר היו לי הצעות בתיאטראות אחרים, פעם לגלם עולה רוסי, מובטל, דפוק, דיכאוני. אמרתי: 'את זה אני כבר מכיר' וסירבתי. תפקיד צריך לאתגר אותי. לפעמים הצורך באיכות הוא משקולת כבדה על גב של שחקן".
- פוליטיקה מעסיקה אותך?
"לא. אף פעם לא התעניינתי. שמאל, ימין, בראייה כוללת כולם הולכים באותו כיוון. העולם משתנה, ומתרחשים תהליכים גדולים בהרבה מההחלטות של ממשלה כזו או אחרת. ההידרדרות שלנו כחברה אנושית בשיאה, אבל אחריה יבוא מהפך שישנה הכול. הקבלה ניבאה תהליך כזה בסיום המאה ה-20 וזה הגשים את עצמו. אנחנו על סף עידן חדש, וזה גדול בהרבה מהחלטות של פוליטיקאי כזה או אחר. הם יודעים את זה, מפחדים מזה, ובסופו של דבר זה לא מקרי שכיום הפוליטיקאים הנחשבים למוצלחים ביותר הם אלה היודעים לדבר הכי טוב. זה כל מה שנשאר להם, מילים. מעשית, אין להם שום השפעה".
- קרה שחשבת להחליף מקצוע?
"היום ברור לי שמשחק זה הייעוד היחיד שלי. אם הייתי יכול לעשות משהו נוסף הייתי מדען. מדע זה דבר חי, נושם, מתפתח. פיזיקת קוונטים למשל, זה עולם חדש הנבנה לנגד עינינו".
- אבל עדיין שום דבר לא דומה למחיאות הכפיים בסוף הצגה. זו פסגת ההגשמה העצמית?
"כאשר שתי האהבות הגדולות שלך עומדות זו מול זו - משחק וקבלה - אין תשובה ברורה. ברור שזו הרגשה נפלאה לקבל מחיאות כפיים בסיום הצגה, אבל אם אני מרגיש שיותר מדי ביקורות טובות ומחמאות גורמות לאגו שלי לאבד שליטה - אשתמש בכל התובנות שהקבלה העניקה לי לקחת צעד אחורה ולחזור לפרופורציות. אני מנסה לתפעל את חיי כמו מכונה שבה לכל גלגל שיניים יש תפקיד, וכדי לבצע אותו הוא חייב להתאים בשלמות לגלגל נוסף הצמוד אליו. כך אני מציב את המשחק והקבלה זה מול זה. נותן לאחד להניע את השני ולהיפך".
- בעבר אמרת ש"אנשים רק חושבים שאני נחמד, אבל אני נאבק באגו שלי כל הזמן".
"זה נכון, אבל המאבק הוא לא נגד האגו, אלא בעד השליטה בו. הקבלה מלמדת שהאגו דוחף אותנו קדימה, מעורר בנו את הרצון להתבלט ולהגיע להישגים. מה דוחף שחקן אל הבמה אם לא האגו? זה כמו קרני אור, שאם נדע לרכז אותן במקום אחד הן יאירו אולם גדול, אבל אם ניתן להן להתפזר לכל הכיוונים, הן יתפוגגו וייעלמו".
- מה צריך לקרות כדי שתרגיש שמיצית את החיים?
"היה שחקן רוסי דגול, אינוקנטי מיכאלוביץ' סמקטונובסקי. באחת הביקורות על מחזה בהשתתפותו נכתב: 'אם אתם רוצים לחוות את אלוהים, לכו לראות אותו'. אני רוצה שיכתבו עליי דבר כזה, לא במובן הפשטני של 'אני רוצה להיות השחקן הכי טוב בעולם', אלא להעניק לקהל חוויה שתהיה התעלות של ממש, נשגבת בהרבה מעוד שעתיים של הנאה חולפת. שינוי רוחני אמיתי. אני מאמין שזו הסיבה שבגללה באתי לעולם הזה".