כבר מזמן לא התרגשתי ככה ממופע מוזיקלי. להתרגשות הזו אחראי אדם אחד, וקוראים לו מתי כספי. כספי כבר בן 62, אבל נראה ונשמע בדיוק כמו פעם. הקול הייחודי שלו מטופח להפליא, ההומור מוזר ויצירתי כתמיד, וההופעה שלו על הבמה נפלאה.
למה התרגשתי? כי כספי מייצג דור שכבר חשבנו שנעלם, אבל מסתבר שלא. היכל התרבות היה מפוצץ אמש, כולל המדרגות, בקהל ישראלי במובן הכי טוב של המילה. קהל יפה בכל הגילאים שצוחק מניואנסים של מילים, שלא מפחד מטקסטים גבוהים ומורכבים, שמתרגש משירים שבאמת אומרים משהו. קהל ששר בשקט ובעדינות עם כספי את השירים שכולנו גדלנו עליהם, ופה ושם עוצר את השירה כדי למחות דמעה.
למי שנדמה היה שבישראל 2011 מושגים כמו אנדרסטייטמנט, עידון ודיוק נכחדו, באה ההופעה הזו והוכיחה את ההיפך. כספי, עם הפנים הקפואים שהפכו לסימן ההיכר שלו, היה ונשאר עירני לניואנסים הכי קטנים של שפה ומוזיקה. בין היתר נתן מונולוג קורע מצחוק על מבטאים ("למה הפינים מושכים הברות אחורה? כי קר וצריך לחמם את ההברה לפני שמוציאים אותה"), השתעשע עם המנצח ועם הקהל, ונזף בצחוק בצלם שניסה לתפוס פרופיל טוב שלו בין השירים ("אני לא שונה עכשיו ממה שהייתי כשצילמת אותי לפני שתי דקות"). כיף צרוף.
בחירת השירים, ברובה, הייתה מוצלחת גם כן. למעט מספר שירים פחות מוכרים התמקד כספי בלהיטים - כולל נכסי צאן ברזל כמו "ילדותי השנייה", "היא חזרה בתשובה", וכהדרן אחרון ביצוע נפלא ל"שיר היונה".
אה, כן: והייתה שם גם התזמורת הפילהרמונית, בניצוחו של אילן מוכיח. התזמורת קיימה היטב את מצוותו של היפוקרטס לרופאים: "ראשית, אל תזיקו". אז הם לא הזיקו, אבל גם לא תרמו במיוחד. יתכן שזה בגלל האופי המוגבל של העיבודים, ויתכן שזה פשוט לא סוג המוזיקה שנגני התזמורת מובילים בו. בכל מקרה, את הליווי המשכנע ביותר נתן כספי לעצמו (בגיטרה ופסנתר), ואחריו צוות המלווים הקבוע שלו (תופים ושתי גיטרות). הפילהרמונית תרמה בעיקר את הנפח הצלילי בחלק מהשירים, ואת ההרגשה החגיגית הכללית שנותנת נוכחותם של מלא אנשים על הבמה.
מתי כספי עם הפילהרמונית הישראלית. היכל התרבות תל-אביב, 6.4