תקשיבו, משהו פה לא נראה לי. משהו לא מסתדר לי, משהו מריח לי לא טוב, ובלי קשר - גם ההוא נראה לי חשוד, המניעים שלו מסריחים מאינטרסים, ועכשיו כשאתם מעלים את זה, אני יכולה להגיד לכם שהוא אף פעם לא מצא חן בעיניי.
נשמע מוכר? בצדק. בגדול, כך אנחנו נשמעים רוב הזמן. מרימים גבה, מעקמים פרצוף, מרחרחים בחשדנות. הניסוח כבר די כותב את עצמו. התרגלנו, וזאת ברירת המחדל שלנו. לבקר, ולהיות צודקים.
אבל חשבתם פעם מה אנחנו משיגים בזה? לא יודעת מה אתכם, אבל לי יש בזמן האחרון תחושה שהתפרים שמחזיקים את העולם בחתיכה אחת מאיימים להיפרם. אחרי 3 שבועות, עדיין לא ברור מהי מידת הנזק של הכור הדולף ביפן, המזרח התיכון עובר מהפכות שלא נראות מאוד מבטיחות, הכלכלה האמריקנית לא באמת מתאוששת, מדינות מפותחות פושטות את הרגל בזו אחר זו, ואנחנו ממשיכים להתעקש שאם נתמיד ונהיה נחושים, נצליח לסובב את הגלגל לאחור לסרט החביב שחיינו בו לפני משבר 2009.
בתוך כל הבלגן הזה, כנראה שאנחנו מעדיפים לחשוב שאם נתעסק בדברים אחרים, הדברים המטרידים באמת איכשהו ייפתרו מעצמם. ברירת המחדל האהובה על כולנו היא לבקר, והביקורת הפכה לגורם שהכי מגדיר אותנו: אם יש לנו ביקורת - סימן שאנחנו אנחנו שווים משהו, שיש לנו דעה ואנחנו מבינים. ואת מה נבקר? כל דבר. בגדול, כל מה שקורה סביבנו הוא מטרה ראויה.
הדבר המוזר הוא שלמרות שהעיקרון הזה לא ממש מוכיח את עצמו, אנחנו ממשיכים לדבוק בו באדיקות. אם יש משהו יציב שאפשר לסמוך עליו לאורך זמן בעולם המשברי שבו אנחנו חיים - זהו הכלל הזה.
אם מישהו תורם, סימן שהוא מחפש יחצ"נות. אם מישהו רוצה תפקיד ציבורי, סימן שהוא מושחת. אם מישהו אומר מילה טובה, סימן שהוא מנסה לחפות על משהו, או שהוא מלקק למישהו אחר כדי להשיג איזה ג'וב.
מכיוון שיש כל-כך הרבה תרחישים, וכל דבר הוא ראוי לביקורת, אנחנו לא מצליחים להתמיד עם שום דבר. ישראל ממשיכה לדהור בין משבר למשבר בטיפולי טווח קצר שאינם מספקים פתרון אמיתי.
מערכות חשובות שעליהן בנויים החיים שלנו ועתידנו עוברות משברים בזו אחר זו, ואנחנו מדלגים בעליצות ביניהן. רגע אחד זה שירותי הכבאות הקורסים, רגע אחר אלה העובדים הסוציאליים העשוקים, ורגע לאחר מכן זה מערך הבריאות המקרטע.
האם משהו זוכה לטיפול רציני לאורך זמן? לא ממש. מכבים איכשהו את השריפה המקומית, וכשהגחלים עדיין רוחשות, כבר נוטשים אותם לטובת הביקורת הבאה. אין זמן, אין משאבים, וחוץ מזה התקשורת רוצה סיפור חדש, כי הסיפור של אתמול כבר מוצה ואת הציבור לא מעניין להמשיך לנבור בו.
אז מה יוצא? מצבנו מעורער מתמיד, איראן ממשיכה בתוכניותיה ומחמשת במרץ גם את סוריה, חיזבאללה וארגוני טרור נוספים, ואנחנו? אנחנו כבר שבוע מתעסקים רק בנסיעות של ביבי. מבקר המדינה מאושר כי סופסוף הוא מתעסק במשהו "ראוי", וכל המוצא שביב מידע חדש בעניין הזה, הרי הוא מיד מוכתר לעיתונאי-על למשך 15 דקות לפחות.
וביבי? גם הוא עכשיו עסוק מעל הראש - מצד אחד עם יועצים ועורכי דין בענייני הנסיעות, ומצד שני הוא מחפש איש יחסי ציבור ש"יסביר" טוב יותר את תכנית ה"סופרטנקר" שלו שאמורה לפתור בפתרון בזק את בועת הנדל"ן.
בתרגום חופשי - ראש הממשלה מנסה עכשיו להשיג כמה נקודות זכות שיאזנו קצת את תדמיתו לקראת הפלופ הבא, וישכיחו את העובדה שבמשימה החשובה ביותר שלו, המשימה המדינית, הוא תוקע אותנו במקום מסוכן מתמיד.
מכל הביקורת המתוחכמת הזאת אנחנו משיגים בדיוק את מה שלא רצינו. נתנו לראש הממשלה שלנו סיבה מעולה להתעסק בענייניו הפרטיים, ובנושאים הבוערים באמת, עליהם אנחנו צריכים לשים את הפוקוס ולהפעיל עליו לחץ לפעול, הוא יטפל אפילו פחות משטיפל עד עכשיו.
נכנסנו לתלם שממנו כמעט שאין יציאה. גם כלי התקשורת שלנו ממשיכים בשלהם, ונגררים אחד אחרי השני לסיפורים הפופוליסטיים, כאילו שום דבר אחר לא משנה. "ישראל היום" מסנגר על נתניהו בחירוף נפש, ומולו שאר אמצעי המדיה סימנו את נתניהו כמטרה, ומבחינתם פרשת ביביטורס היא הדבר החשוב ביותר שקורה היום בעולם.
אם היינו מנקים לרגע את כל האינטרסים והאג'נדות - איפה היתה נמצאת האמת? וחשוב יותר - האם זה באמת משנה? או שמה שמשנה זה שנפעל להלחיץ את ראש הממשלה שלנו להוציא אותנו מהבוץ המדיני?
פעם אחר פעם, התקשורת נוטשת במהירות סיפורים משמעותיים וחוזרת להתעסק ברפש ביבי-שרה. נכון שזה קל להבנה ולעיכול, נכון שיש לזה רייטינג, אבל מה עם קצת פרופורציות? ומה עם מיקוד בדברים מהותיים, שאותם הכי חשוב לנו לשנות?
נעשינו מומחים עולמיים לענייני ביקורת, ועכשיו כל מה שנותר לנו זה ללמוד מדי פעם להשתמש בה בחוכמה. מישהו מכיר איזה קורס טוב לסדרי עדיפויות?