ישראל יוזמת. שוב. בכל כמה שנים מתעוררים כמה אנשי עסקים בכירים, ראשי צה"ל ושב"כ לשעבר, פוליטיקאים לשעבר, אנשי רוח, פעילים חברתיים וסלבס, ומחליטים שנמאס מהמצב בישראל והגיע הזמן לשנות אותו. מה עושים? מקימים תנועה פוליטית עם מסר חברתי, עורכים מסיבת עיתונאים גדולה, מוציאים פרוספקט מפואר, מתראיינים בכל מקום ויוצרים הרבה כותרות ובאזז.
התורן הפעם הוא "ישראל יוזמת", תנועה חדשה שקמה בהרבה רעש, עם שמות כמו עידן עופר, יעקב פרי, משה שחל וקובי הוברמן, שרוצים להניע מהלך להסכם מדיני ברוח יוזמת ז'נבה.
לפני חמש שנים היתה זאת "יש תקווה", תנועה שפעלה לשינוי שיטת הממשל. חבריה הציעו להפריד בין הממשלה לכנסת, למנות שרים מקצועיים ולפרק את הממשלה רק ברוב של 66 חברי כנסת. הם היו בטוחים שליהוק של שמות נוצצים, כמו מיכאל שטראוס, אילן בן דב, יעקב פרי, גיורא איילנד ופרופ' גבי ברבש, כולם בעלי קילומטראז' עסקי ונסיון חיים, יסחוף אחריו את העם ויעביר אותו לשיטת פרלמנטרית.
בפועל לא קרה שום דבר. חוץ מכמה ראיונות מלאי להט ובזבוז של זמן וכסף, ואה, כן, עוד קצת יחסי ציבור לאנשים שבמילא זוכים לכיסוי שוטף במדורי הכלכלה ובכותרות העיתונים.
זאת, כך נדמה, אחת הסיבות שמניעות את אותם האנשים, בנוסף ללאלטרואיזם ולדאגה למדינה. כל איש עסקים שעשה מיליונים, מרגיש הרי צורך להחזיר משהו לחברה שבזכותה עשה את הונו. יוזמה מהסוג הזה היא יופי של דרך למירוק המצפון החברתי, היא נקייה, אלגנטית, לא דורשת יותר מדי השקעה ובלבולי מוח, ומעניקה מאסז' נעים לבלוטת התרומה לקהילה: קידמתי רעיון מהפכני וחשוב, השתמשתי בשם שלי כדי לפתוח דלתות ועכשיו אני יכול לתכנן בנחת את חופשת הפסח שלי על היאכטה.
אבל האגו הוא רק חלקיק במוטיבציה האמיתית שמניעה אנשי עסקים להפוך למובילי דעה לרגע. עידן עופר שם את המניע האמיתי על השולחן. הוא רוצה להמשיך להרוויח כסף. "בלי שלום עם הפלסטינים", הזהיר את ראש הממשלה במסיבת העיתונאים, "תהיה פה קטסטרופה כלכלית". הוא סיפר שהובהר לו על ידי גורמים עסקיים בינלאומיים, שאם המצב פה לא ישתפר, העסקים שלו ייפגעו. ועופר לא רוצה שיפגעו לו בכיס, אז הוא מקדם יוזמת שלום, שזה בסדר, אבל זאת לא הדרך.
מי שרוצה לקדם אג'נדות כמו שינוי שיטת ממשל, או שלום עם הפלסטינים, צריך לעזוב את האולימפוס המרופד של אחד העם, לקפל את המכנסיים ולהיכנס לבוץ הפרלמנטרי, שורץ התנינים, של הכנסת.
סיסמאות מנומקות היטב בבית סוקולוב, לא יביאו ללחץ אמיתי על הממשלה לפעול ולעשות שינוי. רק עבודה סיזיפית, של כתיבת הצעות חוק, עבודה בוועדות, וגיוס חברי כנסת אחרים לרעיון, יהפכו את היוזמה למעשים.
אבל פרי, עופר, שטראוס, הוברמן ורבין, לא רוצים להתלכלך. הם מעדיפים לזרוק כמה מילים לאוויר, לחכות שמישהו ישמע אותם ולהמשיך לעשות כסף.