להלן תגובת סטודנט ערבי מהאוניברסיטה העברית באתר האינטרנט, על טוקבקים של יהודים המביעים חשש שכעת גם ערביי ישראל יתקוממו, כמו במדינות ערב:
"אכפת לנו אתם חושבים?
אנחנו חיים איתכם וביניכם, אין כמעט חיכוכים בין יהודים לערבים ישראלים, כולם עובדים אחד עם השני ולומדים אחד עם השני.
גם שאתם מפציצים פלסטינים או כשפלסטיני מפוצץ מטען, דווקא הפלסטיני פוגע בנו, עכשיו.
למדתי אני ומשפחתי עם השנים לקדש את הבן אדם ולא את האדמה ולכן אני אמשיך לחיות בדרכי שלום גם אם כל העולם יריד אחד עם השני.
לא אכפת לי לא מאירופה, לא מארה"ב, לא מרוסיה ולא ממדינות ערב, מה שאכפת זה שכולם יחיו בשלום, וכל עוד אני חי עם בני דודים יהודים, אז אני חולק את אותו האינטרס כמוכם והלוואי וכולנו נחיה בשלום.
אך אני כמו ערבים רבים אחרים חווים את גל הגזענות העולה והגואה בתקופה האחרונה אך מקווים שהוא יחזור והיהודים יתעוררו ויבינו שעם כל הקסאמים והשטויות, אנחנו ערביי נצרת, טירה, סכנין לא קשורים לזה בכלל!
אנחנו חיים אז עזבו אותנו בשקט, אני בכלל בדרך החוצא לצאת עם כמה חברים יהודים, ועוד שבועיים כולנו טסים ביחד לתאילנד, על איזה מלחמה עם ערבים ישראלים אתם מדברים, כי אותה אני לא רואה".
המחשבה הראשונה של קורא חשדן היא שלמכתב בעילום שם אין משמעות. אך מי שמכיר את המצב במגזר הערבי, יודע כי מכתבים מסוג זה חייבים להיות אנונימיים, במיוחד באווירה בה ערבי המתנדב לשירות אזרחי - אפילו כשמדובר בקהילתו - צפוי לקללות ולאיומים.
אין ערבי-ישראלי יכול להזדהות בשמו כשהוא כותב מכתב שכזה, אשר בעיני ההנהגה הערבית-ישראלית נחשב לבגידה. ועוד יחשוב הקורא החשדן שאין הוכחה שהטוקבק אכן נכתב בידי ערבי, שכן ודאי יהודי-שמאלני כתבו, ובאינטרנט כידוע, אין צורך בהזדהות. אך המכתב וסגנונו כה אותנטיים, כה אמיתיים, עד שקשה לתאר שיהודי כתבו.
וגם זה לא העיקר. העיקר הוא שיש לנו הוכחות שבתוך הציבור הערבי בישראל קיים מיעוט לא מבוטל שאינו שותף להסתה האנטי-ישראלית של ההנהגה. המכתב האלמוני תואם מציאות זו. סקרי דעת הקהל שעורך פרופסור בן דור מאוניברסיטת חיפה על הפטריוטיות, והמוצגים בכנס הרצליה, מאשרים, מדי שנה, את קיומו של מיעוט הרואה את ישראל כארצו וגאה בה; למרות הירידה בתמיכה בישראל בשנה שעברה, קיים עדיין מיעוט משמעותי הרואה עצמו פטריוט ישראלי, הגאה בישראל, שיש לו אמון במוסדות הביטחון וגם בפעולותיו הצבאיות של צה"ל; הביקוש לשירות אזרחי - למרות ההסתה והאיומים - עולה על ההיצע; במקומות העבודה היהודיים המעטים בהם משולבים ערבים, כגון הרופאים והאחים הערבים המסורים בבתי החולים, היחסים בין יהודים לערבים טובים להפליא; בגני הילדים ובתי הספר בערים המעורבות בהם לומדים ילדים יהודים וערבים יחדיו, אין אלימות בין שתי הקבוצות; ובערים אלה גדל הביקוש לרישום ילדים ערבים לגנים ולבתי הספר היהודיים, גם אם ביקוש זה מוכתב מהרצון ליהנות מהאיכות הגבוהה יותר של החינוך היהודי, הוא לא היה מתאפשר לו הייתה קיימת שנאה עמוקה בין שתי הקהילות.
יש גם קולות גלויים אמיצים. עלי זחלקה, מנהל בית ספר יסודי בכפר קרע תוקף בחריפות את ההנהגה הקיצונית של ערביי ישראל, קרא לשירות חובה אזרחי ומוסיף כי "לא רק קיפוח יוצר פערים... אלא גם דפוסים מסורתיים בחברה הערבית שעבר זמנם" (הארץ 23.2.2010). אכן, מי שמכיר סכסוכים לאומיים-אתניים-לשוניים-דתיים - ובישראל כל המרכיבים האלה קיימים יחד - ידע להעריך את ההישג הישראלי המתומצת במכתב זה.
יש לזכור. כל זה מתרחש כשהממשלה והכנסת מתנכרות לאינטרסים של המיעוט הלאומי-ערבי: בין 30 השרים של ממשלה זו, לא נמצא מקום לשר ערבי אחד - כמו זה שהיה קיים בממשלת אולמרט; ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לא ביקר ברשות מקומית ערבית; בהסכם הקואליציוני אין שום התחייבות לגבי ציבור המונה 20% מאוכלוסיית המדינה; הרוב הימני בכנסת עושה כל מאמץ כדי למנוע רגיעה במישור הרגיש של יחסי יהודים-ערבים, ולהיפך, מרבה בחקיקה פרובוקטיבית ומיותרת המלבה יצרים; רבנים ידועי-שם מפרסמים גילוי דעת כהניסטיים הקוראים לחרם על כל ערבי באשר הוא ערבי - ואין ננקטת שום פעולה נגדם.
בנסיבות כאלו, המציאות הישראלית היומיומית טובה יותר מהמציאות הפוליטית. מה יכולים אנו, כאזרחים ליברליים, לעשות כדי לשפר מציאות זו? לעשות את ההיפך ממה שאומרים לנו הכהניסטים החדשים: להעסיק ערבים; להשכיר להם דירות; לנהוג בהם כבבני אדם וכאזרחיים שווים; לגנות כל הסתה - גם זו של יהודים, גם זו של מנהיגים ערבים! - ובכך להעניק תמיכה לסטודנט הערבי האלמוני ולמנהל בית הספר שכתבו מכתבים כה חשובים.
הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)